הפער העצום שבין אמונות העמים לבין האמת האלוהית מתגלה דרך ההתבוננות בבריאה. בעוד שאומות העולם מייחסות כוחות עצמאיים לנבראים, האמת היא שכל הכוח מצוי בידי הבורא לבדו.
המילה אלילים נגזרת מן המילים "אל" ו"לא", והיא מבטאת דבר שקרי, חסר ממשות ונטול כל תועלת [מצודת ציון, אבן עזרא]. רוב הפרשנים מסבירים כי אֱלֹהֵי הָעַמִּים הם למעשה השמש, הירח וצבא השמים, ויש המרחיבים זאת גם למלאכים [אלשיך, אבן עזרא]. טעותם של העמים נובעת מכך שהם סבורים כי לגורמים אלו יש כוח פעולה עצמאי, וזאת מתוך כפירה מוחלטת בה' או מתוך הודאה חלקית בקיומו שלצידה כפירה ביכולתו לפעול בעולם [מאירי, מלבי"ם]. למעשה, לעומת ה', כוחם של אלוהים אלו הוא כאין וכאפס, והם ישויות חסרות כוח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
כנגד תפיסה זו, מוצגת ההכרזה וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה. גרמי השמים והמלאכים אינם פועלים בכוח עצמם, אלא הם נבראים שכל כוחם קצוב, מוגבל ותלוי לחלוטין בבורא שעשה אותם [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. יתרה מכך, ה' ברא את השמים לבדו, ללא כל עזרה ממלאכים או כוחות אחרים שקדמו להם, ולכן אין להם כל יכולת להיטיב או להרע בעצמם [אלשיך]. ההפרדה המוחלטת בין ההבל של אלוהי העמים לבין כוחו היחיד של ה', באה לידי ביטוי גם במסורת הקריאה, הדורשת הפסקה ברורה בין המילה אלילים לבין המשך הפסוק, כדי להדגיש שאין כל קשר ביניהם [מנחת שי].
מתוך כך עולה תהייה: אם אלוהי העמים הם הבל וחסרי תועלת, מדוע ה' אינו מאבד אותם מן העולם? התשובה טמונה בכך שהעמים בחרו לעבוד דווקא את השמש, הירח וצבא השמים – נבראים שהעולם זקוק להם לקיומו. ה' אינו עתיד להחריב את עולמו שלו רק משום ששוטים הפכו את יצירתו לאלילים [אלשיך].