הפאר הגדול, הזיו והזוהר שוכנים תמיד סביב ה', כעין קישוטים הקבועים בחצרו [ביאור שטיינזלץ]. המילים בפסוק מציגות שתי מערכות של תארים: הוֹד וְהָדָר לעומת עֹז וְתִפְאֶרֶת. קיימת אבחנה דקה בין המושגים, כאשר ההוֹד והעֹז מייצגים תכונות פנימיות ועוצמה עצמית, בעוד שההָדָר והתִפְאֶרֶת מבטאים את היופי החיצוני והגלוי לעין, ובפרט את המעשים הפלאיים שדרכם ה' מתפאר בעולמו. מתוך פנימיותו של ה' הנמצאת לְפָנָיו, משתלשלת הנהגת העולם אל בְּמִקְדָּשׁוֹ: העוז מייצג את ההנהגה הקבועה, והתפארת את ההנהגה הניסית [מלבי"ם].
תארים אלו מוקדשים לה' לבדו, ולא לאלילי העמים [אבן עזרא]. הפרשנים נחלקו בשאלה למה מכוונים המונחים לְפָנָיו ובְּמִקְדָּשׁוֹ. גישה אחת רואה בכך תיאור קוסמי, לפיו הכוכבים והשמים הם מעון קדשו המכירים בגדולתו [רד"ק], או שהמונחים מכוונים לעולם המלאכים הנמצאים לפניו, ולעולם הגלגלים השמימיים שהם מקדשו [מאירי]. מנגד, גישה אחרת קושרת זאת למציאות הארצית, ומפרשת שהמילה בְּמִקְדָּשׁוֹ מתייחסת לארון הברית השוכן בבית המקדש למטה [אבן עזרא].
על רקע זיהוי המקדש הארצי, עולה תמיהה היסטורית ותיאולוגית: אם מקדשו מלא עוז ותפארת, כיצד יכלו הגויים להחריבו? התשובה לכך נעוצה בהבנת כוחו האמיתי של ה'. נוכחותם השלמה של ההוֹד וְהָדָר תלויה בצדיקים המגנים על העם. כאשר הצדיקים חסרים, כפי שהיה ביום החורבן, ה' מפגין את כוחו דווקא דרך העֹז המאופיין ביכולת האיפוק, לעצור את כעסו ולסבול את חילול הקודש כדי שלא לכלות את ישראל באש חמתו. במצב כזה נותר אמנם עוז של איפוק ושתיקה, אך הוא משולל תִפְאֶרֶת, שכן שונאי ישראל פוערים את פיהם ומבזים את המקדש [אלשיך].