הפסוק מצייר תמונה של מרחב שמור ומוגן, ומשמש עבור המפרשים כדימוי רב עוצמה לבלעדיות, טהרה ופוטנציאל רוחני חבוי. תחילה, הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: המילה נעול משמעותה סגור, וכך גם המילה חתום המבטאת סגירה ואטימה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה גל מפורשת על ידי רוב המקורות כמקור מים ומעיין נובע, בדומה לביטוי גולות מים [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, אלשיך], אך יש המפרשים מילה זו כתרגום ארמי למילה שער [רש"י].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק הוא שיר הלל לצניעות, לטהרה ולהרחקה מן החטא. ברמה האישית, הפסוק מתאר יופי מרהיב שאינו נחלת הכלל, אלא מיועד ובלעדי לאיש אחד בלבד [ביאור שטיינזלץ]. ברמה הלאומית, הפסוק משבח את הצניעות העמוקה של בנות ישראל, אשר שומרות על עצמן מפני פריצות, התבוללות והשפעות זרות, ודומות לגן סגור ששום אדם זר לא נכנס אליו כדי לקלקלו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא].
טהרה זו באה לידי ביטוי מובהק בתקופת שעבוד מצרים. כאשר אומות העולם היו לועגות לישראל וטוענות כי המצרים ודאי שלטו גם בגופן של נשות ישראל כשם ששלטו בעבודתם, ה' בעצמו העיד עליהן שהן כגן נעול ומעיין חתום. בני ישראל שמרו על גדרות ברורים של ערווה במצרים, ולא היו פרוצים בשום צורה של זנות. בזכות זכות עצומה זו של שמירה על טהרת המשפחה, הם נגאלו ממצרים [תורה תמימה].
ברובד נוסף, הפסוק משמש כאלגוריה עמוקה לנפש האדם ולשכלו. הנפש נמשלת לבתולה טהורה שלא נטמאה בידי "אלוהי נכר", שהם היצרים והתאוות החומריות. היא נותרת כגן נעול ומקור חתום, שלא קרבו אליה זרים לא במחשבה ולא במעשה, והיא שומרת על חותם הקדושה האלוהי שלה בדיוק כפי שהייתה במקורה העליון [מלבי"ם]. מנקודת מבט פילוסופית, הגן מסמל את השכל האנושי שניתן לאדם כדי לעבדו ולפתחו. עם זאת, הגן נותר נעול ואינו יכול להוציא את פירותיו ללא המעיין החתום, שהוא השפע האלוהי והשכל הפועל. שפע זה דורש מהאדם השגה חושית מקדימה או התגלות נבואית כדי שיוכל לנבוע ולהשקות את השכל [רלב"ג].
מוטיב מרכזי נוסף העולה מן המקורות הוא רעיון הפוטנציאל החבוי וההמתנה לגילוי. ביחס לגאולת מצרים, מתעוררת השאלה כיצד זכו ישראל לגאולה פתאומית אף על פי שהיו עובדי עבודה זרה. התשובה היא ששלמותם הרוחנית הייתה קיימת בהם בכוח, אך הייתה נעולה בתוכם כגן שפרחיו ואילנותיו מוסתרים מעין כל. רק לאחר שנימולו והקריבו את קורבן הפסח, נפתח אותו מעיין חתום וסיוע אלוהי, וקדושתם הפנימית פרצה החוצה [אלשיך].
לעומת זאת, בתקופת הגלות, כנסת ישראל נמשלת לגן נעול במובן של חוסר יכולת לממש את הפוטנציאל. אף על פי שיש לישראל את ההכנה הראויה, המעיין האלוהי חתום ואינו זורם להשקותם, ולכן אינם יכולים להוציא את פירותיהם הרוחניים עד לעתיד לבוא [צרור המור]. מבחינה היסטורית, מצב זה של הסתרה אפיין גם את תקופת דוד המלך, אז מקומו המדויק של הר הבית היה בבחינת גל נעול ומקום המזבח היה מעיין חתום שטרם נודע, ובכל זאת הושיע ה' את ישראל, ללמדנו שהישועה אינה תלויה רק בקיומו של מקדש בנוי [ספורנו].
לבסוף, על דרך הסוד, הגן מסמל את השכינה עצמה, אשר מוגנת על ידי הכרובים ומושקית ממעיין החכמה העליון. המעיין החתום רומז לאור הגנוז מששת ימי בראשית, השמור בשלמותו, וממנו נמשך השפע המקיים את העולם כולו [עזרא בן שלמה].