הדימוי הפיוטי בפסוק מציג תבנית מושלמת של יופי, סימטריה והרמוניה בטבע. הכתוב מדמה את השדיים, איברי ההזנה של האישה, לשני עפרים, שהם ילדי הצבי והאיילה. תופעה של עופרים תאומים אינה שכיחה, וכאשר הם ניצבים יחד ורועים על רקע פרחי השושנים, נוצרת תמונה מרהיבה של שוויון וריח ניחוח [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, מצודת ציון]. מעבר ליופי החיצוני, הדימוי המרכזי כאן הוא של יניקה, הזנה והשפעת טובה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק ממשיל את ההנהגה הרוחנית של עם ישראל, ובפרט את משה ואהרן. כשם שהשדיים הם מקור ההזנה של האישה וכבודה, כך משה ואהרן הזינו את ישראל בתורה והיו לכבודם ולתפארתם. הפסוק מדגיש את השוויון המוחלט ביניהם באמצעות הדימוי לתְּאוֹמֵי צְבִיָּה; שניהם היו שקולים בגדולתם, שמחו זה בהצלחתו של זה, ופעלו יחד באחווה וללא קנאה [רש"י, תורה תמימה, אלשיך]. הקשר ביניהם היה כה עמוק, עד שהפרשנים מציינים את טבעם של תאומי הצביה, שאם אחד מהם פוסק מיניקתו, מתייבש גם מקור החלב של השני. כך, נגזרה גזירה על משה, אהרן ומרים להסתלק מן העולם באותה תקופה, שכן נפשותיהם היו קשורות זו בזו [תורה תמימה, אלשיך].
גישה דומה מרחיבה את הדימוי לכל צמד מנהיגים אידיאלי, כדוגמת המלך והכהן הגדול, אשר משפיעים טובה על האומה, זה במלחמתו וזה בעבודתו במקדש, כשהם פועלים בהסכמה מלאה כרעים אהובים [מצודת דוד]. מנגד, יש המזהים בדימוי זה גם ביקורת היסטורית על מנהיגים מאוחרים יותר, כמו השופט והכהן הגדול, שאמנם היו אמורים להיות כתאומים, אך בפועל נלחמו זה בזה ולא הגיעו להסכמה [ספורנו].
הביטוי הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים מוסבר כהנהגת העם, המשול לשושנים, בדרך נוחה וישרה [רש"י, צרור המור]. פירוש נוסף קושר את צבעה האדום של השושנה למידת הדין, ומסביר שמשה ואהרן הגנו על ישראל מן הדין והרוגז [אלשיך]. מאידך, יש הרואים בשושנים רמז למלחמות ולתקופות הקשות של העם שניטשו בין החוחים [ספורנו].
רובד פרשני נוסף לוקח את דימוי התאומים לעולמות התוכן והרוח. יש המפרשים את שני השדיים כשני לוחות הברית, אשר היו שווים במידותיהם ומכוונים זה כנגד זה, כך שכל דיבר בלוח הימני מקביל רעיונית לדיבר בלוח השמאלי [רש"י]. אחרים רואים בהם את התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ששתיהן מזינות את לומדיהן [אבן עזרא], או כסמל להשפעת החכמה והשכל המועברת בשלבים מסודרים מן המוקדם אל המאוחר [רלב"ג].
לבסוף, במישור הפסיכולוגי של נפש האדם, השדיים מייצגים את כוח התאווה וכוח הכעס. שני כוחות אלו הם תאומים הנולדים מאותו מקור רגשי של התעוררות הנפש. המטרה היא לכוון אותם כך שיהיו הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים, כלומר לרסן את הדחפים הללו באמצעות הנפש האלוהית, כך שהאדם יתאווה ויתעורר אך ורק לדברים רוחניים ולעבודת ה' [מלבי"ם].