יופי חיצוני ופנימי נשזרים יחד בפסוק זה, המציג תיאור פיזי עדין המשמש בסיס לשלל משמעויות סמליות על כוחו של הדיבור, עומק החכמה וסגולותיה של הנפש.
ברובד הפשט, כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ מתאר שפתיים דקות הצבועות באדום עז כפתיל צבוע [מצודת ציון, אבן עזרא]. יופיין של השפתיים אינו נפגם כאשר הפה נפתח, שכן וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, כלומר הדיבור עצמו חינני ומשלים את החן החיצוני [שטיינזלץ].
רוב הפרשנים רואים בתיאור זה משל רוחני עמוק. יש המפרשים זאת על הנביאים, שדבריהם מתקיימים ועומדים לעד כמו צבע אדום שאינו דוהה, ועל הלוויים שדיבורם נאה כשהם משוררים במקדש [מצודת דוד, אבן עזרא], או על חכמי הדור המלמדים את העם [ספורנו]. גישה אחרת רואה בכך סמל לנאמנות וקיום הבטחות, בדומה לחוט השני שהעניקו המרגלים לרחב [רש"י].
כיוון ייחודי קושר את חוט השני לעבודת יום הכיפורים. כשם שחוט השני היה מלבין לאות כפרה, כך תפילה השגורה ונובעת בחן מהשפתיים מעידה שהיא רצויה ומקובלת בשמים [חומת אנך]. גם לאחר חורבן המקדש, ה' מחשיב את התפילה והווידוי של ישראל כאהובים ורצויים ממש כמו עבודת שעיר המשתלח [תורה תמימה]. בנוסף, הצבע האדום שאינו יורד בכביסה מסמל את עמידותם של ישראל, שגם בתוך ייסורים קשים אינם מאבדים את אמונתם וממשיכים לברך את ה' [צרור המור]. ברמה הפילוסופית, החוט מסמל את כוח השכל והדיבור של הנפש, החורז ומקשר את המושגים הבודדים לכדי משפטים שלמים, בדומה לחוט החורז פנינים [מלבי"ם].
בהמשך הפסוק, המילה רַקָּתֵךְ מתארת את גובה הפנים ואזור המצח הסמוך לעיניים ולאוזניים, מקום שבו הבשר מועט [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ]. אזור זה מתואר כעגלגל ואדמדם, ומדומה לכְּפֶלַח הָרִמּוֹן פלח הבוקע מן הרימון [מצודת ציון, רש"י], ויש המפרשים שהכוונה לציץ פרח הרימון כשהוא מתחיל להיבקע [אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים על הדרשה הקלאסית המפרשת את המילה רקתך מלשון ריקנות. הדימוי לרימון בא ללמד שאפילו האנשים ה"ריקים" והפשוטים בעם, מלאים במצוות, בתשובות אמוניות ובמעשים טובים כרימון המלא בגרגרים [רש"י, שטיינזלץ, תורה תמימה]. גם כאשר הם מבוקעים ושבורים מרוב ייסורים, הם נותרים פנימיים וקשורים לכלל ישראל [צרור המור]. מנגד, יש הרואים ברימון המלא סמל דווקא לשפע החכמה של דייני הסנהדרין או של התלמידים היושבים לפניהם [מצודת דוד, תורה תמימה, ספורנו].
יופי זה נשקף מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, כלומר מבפנים, כשהוא מוסתר חלקית על ידי קשרי השיער או צעיף [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ], הסתרה שרק מעצימה את החן ומעוררת אהבה [מצודת דוד]. בסמליות הפנימית, ההסתרה מייצגת את צניעותם של החכמים שאינם מתפארים בחכמתם ברבים [מצודת דוד, תורה תמימה]. לבסוף, הרימון המוסתר משמש גם כמשל למהות הנפש: אף על פי שהיא נראית כדבר "ריק" שאינו תופס מקום פיזי, היא מלאה באורות אלוהיים כגרגרי הרימון, אך עצמותה האמיתית נסתרת ונעלמת מהשגתנו, ומוכרת לנו רק מבעד לחיבורה אל הגוף [מלבי"ם].