מערכת היחסים בין הדוד והרעיה מגיעה לנקודה של הזמנה פעילה וגלויה. לאחר דברי השבח על מעלותיה של הרעיה, היא קוראת כעת לכוחות הטבע להפיץ את ניחוחותיה, ובכך מאותתת על מוכנותה המלאה לאיחוד. ציור פיוטי זה משמש תשתית רחבה עבור הפרשנים לתיאור הקשר ההיסטורי בין ה׳ לישראל, מערכת המידות האלוהיות, והתהליכים הפנימיים המתרחשים בנפש האדם.
ברובד הפשט, המילה עוּרִי משמעותה התעוררות, תֵימָן הוא כיוון דרום, והמילה הָפִיחִי מבטאת נשיבה והזרמת אוויר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הרעיה מבקשת מרוחות הצפון והדרום לנשב ולעורר את הגן, כדי שיִזְּלוּ ויתפשטו למרחקים השרף ומיץ הבשמים שבו. בעקבות הפצת הריח הטוב, היא מזמינה את אהובה: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו – הגן אינו נעול עוד, והיא מצפה שימהר לבוא ויתענג על הפירות המשובחים שהכינה עבורו, כדי שיישאר עמה תמיד [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, אבן עזרא]. מנקודת מבט של חוקי הטבע, הרוח הצפונית קרה ויבשה ולכן מונעת את צמיחת הצמחים, בעוד הרוח הדרומית חמה ולחה ועוזרת להם. לכן, הקריאה היא לרוח הצפונית שתתעורר ותסתלק מן הגן, ולרוח הדרומית שתבוא ותפיח בו חיים [רלב"ג].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לראות בפסוק משל עמוק לקשר שבין ה׳ לישראל. ברובד ההיסטורי, הפסוק מזכיר את אהבת הכלולות של ישראל במדבר, תקופה של תום ואמונה [ביאור שטיינזלץ], ומבטא את בקשתם שה׳ ישרה את שכינתו בבית המקדש ויקבל את קרבנותיהם ברצון, כדוד המתענג על פרי [מצודת דוד, אבן עזרא]. מנגד, יש מי שרואה בהתעוררות רוח הצפון רמז לנקודת שבר, שבה ישראל שינו את מעשיהם לרעה, וכתוצאה מכך הסתלקה השכינה מן הגן ועלתה למרום [אבן עזרא]. כמו כן, הקריאה לעורר את הצפון מסמלת את ההשתדלות העצומה הנדרשת כדי לעורר את עם ישראל לחזור בתשובה [ספורנו].
ברובד של גאולת ישראל, הפסוק מתאר את קיבוץ הגלויות. ה׳ מצווה על הרוחות להפיץ את ריחם הטוב של ישראל כדי שהאומות יביאו אותם כמנחה לירושלים [רש"י]. לעתיד לבוא, ה׳ יביא רוח מיוחדת שתמזג את רוחות הצפון והדרום יחד בשלום, כדי לקבץ את הפזורים. הצָפוֹן מסמל את עיקר מקום הגלות שממנו יבואו ישראל, והתֵימָן (דרום) מסמל את ארץ ישראל שבה יחנו. הדבר רומז גם למפלתו העתידית של גוג ומגוג שיבוא מהצפון וייפול בדרום, ולביאתו של מלך המשיח מהצפון כדי לבנות את המקדש בדרום [תורה תמימה].
חלק ניכר מן המפרשים מוצאים בפסוק רמזים לסודות הקרבנות ולמידות ההנהגה האלוהית. עבודת המקדש נחלקת לשניים: הצָפוֹן רומז לקרבן העולה שנשחט בצפון המזבח וכולו מוקדש לה׳, בעוד התֵימָן רומז לקרבן השלמים שנשחט בדרום ויש בו גם אכילה וטהרה לבעלים. ישראל מאחדים את שתי העבודות הללו יחד [תורה תמימה, עזרא בן שלמה]. הצָפוֹן מייצג גם את מידת הדין והאש האוכלת שעל המזבח, ואילו התֵימָן מייצג את מידת הרחמים והחסד. כנסת ישראל מבקשת שמידת הדין תתהפך ותתמזג עם מידת הרחמים, וכך תשרה רוח הקודש (הבשמים והקטורת) והשכינה תרד לקבל את הקרבנות, שהם בירור הסולת מן הפסולת [צרור המור, עזרא בן שלמה].
הבדל לשוני דק בפסוק מושך את תשומת לב הפרשנים: לגבי הצפון נאמר עוּרִי, ואילו לגבי הדרום נאמר וּבוֹאִי. הבדל זה מוסבר בכך שהצָפוֹן רומז לשפע הטוב ש"צפון" ומוסתר עבור הצדיקים לעתיד לבוא, ולכן יש "לעורר" אותו שיינתן, בעוד התֵימָן מסמל את מידת החסד שתמיד מוכנה להשפיע ולכן עליה רק "לבא" [חומת אנך].
ברובד הנפשי והשכלי, הפסוק מתאר את עבודת האדם על פנימיותו. הצָפוֹן (שמאל) מייצג את הטעויות והסטיות מדרך האמת, והתֵימָן (ימין) מסמל את האמת השכלית שיש להכניס אל הנפש כדי לזכות לשפע האלוהי [רלב"ג]. בנוסף, רוח הצפון מסמלת את הכוחות הטבעיים של הלב שאינם נוטים מעצמם לעבודת ה׳, ולכן הם דורשים "התעוררות" ומאמץ, בעוד רוח הדרום היא יצר הטוב ואהבת ה׳ שקיימים באדם ורק צריכים "לבוא". כאשר האדם מעורר את כל כוחותיו הפנימיים לאהבת ה׳, מחשבותיו ומעשיו הטובים מפיצים ריח ניחוח, והם הופכים ל"פרי מגדים" רוחני שעליו מתענגת השכינה [מלבי"ם].