הדובר מצהיר אֶעֱלֶה בְתָמָר, כלומר מתאמץ לטפס אל הגובה, ומבקש עתה אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו, שהם הענפים העליונים, כדי לא ליפול. תיאור זה משמש משל לרצונו של ה' לשכון בתוך עמו ולא להיפרד ממנו, תוך שהוא נאחז בצדיקי הדור או לחלופין בוחר גם בענפים הפחותים שבעם ומסייע להם להתקדש. ההמשך וְיִהְיוּ־נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן מסמל שפע של הזנה רוחנית, הבאה לידי ביטוי בקיום המצוות ובחכמים המלמדים אמונה את הצעירים. לבסוף, הדימוי וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים מבטא את קבלת הקרבנות והמעשים הטובים ברצון, מתוך הבטחה שאפילו העוונות יתהפכו לזכויות ויעלו ניחוח נעים.
שיר השירים, פרק ז׳, פסוק ט׳
אָמַ֙רְתִּי֙ אֶעֱלֶ֣ה בְתָמָ֔ר אֹֽחֲזָ֖ה בְּסַנְסִנָּ֑יו וְיִֽהְיוּ־נָ֤א שָׁדַ֙יִךְ֙ כְּאֶשְׁכְּל֣וֹת הַגֶּ֔פֶן וְרֵ֥יחַ אַפֵּ֖ךְ כַּתַּפּוּחִֽים׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.