מראה העולם השוקט והשלו מעורר זעקה בשמים. בעוד אומות העולם יושבות לבטח במנוחה ובכבוד במשכנות לא להן, ירושלים וערי יהודה נותרות בחורבנן ובשעבודן. הפער העמוק הזה מוביל את המלאך לשאת תפילה נוקבת ולדרוש את התערבותו הישירה של ה' למען עמו.
הפרשנים נחלקו בזיהויו של מלאך ה'. יש הסבורים כי מדובר במלאך העומד בין ההדסים שהוזכר במראות הקודמים [מצודת דוד], אך הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו המלאך הדובר עם הנביא [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. המילה וַיַּעַן מתפרשת לרוב במשמעות של הרמת קול וזעקה בתפילה [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], אם כי יש המפרשים זאת גם כמענה וכתשובה לה' ששלח אותו [אבן עזרא].
זעקתו של המלאך, עַד מָתַי אַתָּה לֹא־תְרַחֵם, נובעת מההבנה שגם לאחר מפלת בבל, הגלות אינה מסתיימת אלא רק מחליפה ידיים למלכויות אחרות כדוגמת פרס ויוון [מלבי"ם, אברבנאל]. אף על פי שדריוש מלך פרס אישר את בניית המקדש, העם עדיין נתון תחת שלטון זר, משועבד וחושש מביטול האישור, ונאלץ להתמודד עם אויבים המפריעים למלאכת הבנייה [רד"ק, אברבנאל]. המלאך מדגיש את המילה אַתָּה כדי לומר: אל תשאיר את ישראל תחת חסדיהם של שרי האומות והמלכויות השונות; הרי אתה הוא ה' צבאות, השולט בעליונים ובתחתונים, ועליך לרחם עליהם בעצמך ובאופן ישיר [מצודת דוד, מלבי"ם].
המלאך מזכיר את ירושלים אֲשֶׁר זָעַמְתָּה, כלומר העיר שעליה כעסת [מצודת ציון, מצודת דוד], והגלית את יושביה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה [ביאור שטיינזלץ]. פרק זמן זה מציין בדיוק שבעים שנה מאז חורבן הבית ועד לשנת שתים לדריוש, שבה ניתנה נבואה זו [רד"ק]. טענתו המרכזית של המלאך היא שמאחר שחלפו שבעים שנות הכעס שנגזרו מראש, הגיע עת הגאולה. כל עוד ישראל כנועים למלכויות זרות ואינם אדונים לעצמם, הם נחשבים כמי שעדיין נתונים תחת אותו זעם אלוהי, ולכן נדרשים רחמיו המיידיים של ה' להוציאם לחירות מלאה [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].