לאחר תקופה של סבל וחורבן, מועבר אל הנביא מסר אלוהי פומבי שנועד לטעת תקווה ונחמה בעם ישראל. המלאך מצווה על הנביא קְרָא לֵאמֹר, כלומר עליו להכריז ולפרסם באוזני העם את הדברים הטובים והמנחמים ששמע מאת ה׳ כדי לנחמם [רד"ק, אברבנאל], וזאת גם אם נצטווה להסתיר חלקים אחרים מן החזון שנגלה אליו [מלבי"ם]. ההכרזה נמסרת בשמו של ה' צְבָאוֹת, כינוי המבטא את היותו שר הצבאות של ישראל [אברבנאל].
מרכז המסר האלוהי טמון במילים קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה. המילה קִנֵּאתִי מבטאת כעס עמוק [מצודת ציון]. מבחינה לשונית, כאשר פועל זה מופיע בתוספת האות למ"ד (לירושלים), משמעותו היא קנאה חיובית שנעשית לטובתו ובעבורו של מושא הקנאה, בניגוד לקנאה המופנית נגד מישהו [אבן עזרא].
בהתאם לכך, הפרשנים מסכימים כי קנאה וכעס אלו נובעים מתוך אהבת ה׳ לירושלים ומופנים כלפי אומות העולם שהרעו לה. ה׳ מביע את קצפו הגדול על השפלתה של העיר, על כך שנותרה ללא חומה ועל ביטול בניין המקדש [אברבנאל]. מתוך קנאה זו, ה׳ יתחשבן ויפרע מכל המציקים והאומות שפגעו בכבודה של ירושלים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כעס זה נובע מכך שאומות העולם, כדוגמת בבל, פרס ויוון, היו אמורות להעניש את ישראל רק מעט, אך הן הגדילו לעשות רעה מעבר לנדרש [אברבנאל]. יש הסבורים כי ההכרזה על הקנאה מתייחסת לעונש שכבר יצא אל הפועל, ומצביעים על חורבנה המוחלט של בבל כהוכחה לנקמת ה׳ על מה שעשו לציון [מלבי"ם].