ה' מביע כעס עמוק כלפי אומות העולם שמסביב. אף על פי שהיחסים בין ה' לעם ישראל כללו מידה מסוימת של ענישה ודין, הגויים ניצלו את הפגיעות של ישראל, לקחו את העונש הרבה מעבר לממדיו המקוריים, ושמחו לאידם.
הביטוי וְקֶצֶף גָּדוֹל מתאר את הכעס האלוהי העז, אשר לפי [אבן עזרא] מהווה סימן למלחמות רבות וצרות קשות שעתידות לבוא על אותם גויים. כעס זה מופנה כלפי הגויים הַשַּׁאֲנַנִּים, מונח שהפרשנים מסכימים כי הוא מתאר עמים היושבים בשלווה, בשקט ובביטחון. בעוד שרוב הפרשנים מתייחסים לאומות העולם באופן כללי, [מלבי"ם] מזהה גויים אלו ספציפית כאימפריות של מדי ופרס.
הסיבה לכעס טמונה בחלקו השני של הפסוק: אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט. ה' מצהיר כי זעמו המקורי על ישראל היה מדוד ומוגבל. [רד"ק] מסביר כי הכוונה האלוהית הייתה רק להגלות את ישראל מארצם, או כפי שמוסיף [ביאור שטיינזלץ], להניח להם ליפול במלחמה. [מלבי"ם] מציע רובד נוסף ומסביר שבעת ההיא, הכעס על ישראל כבר היה מועט, שכן הגיע זמן גאולתם.
אולם, חטאם המרכזי של הגויים הוא שוְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה. הפרשנים מסכימים כי האומות הוסיפו על הכעס האלוהי וגרמו לישראל רעה גדולה בהרבה מזו שתכנן ה'. [רד"ק] מדגיש את האכזריות היתרה והיעדר הרחמים שהפגינו הגויים כלפי ישראל לאחר שכבר גלו. [ביאור שטיינזלץ] מצביע על השמחה הלא מוצדקת של הגויים, על התנפלותם על ההריסות ועל שוד החללים. מזווית היסטורית ומדינית, [מלבי"ם] מסביר כי מדי ופרס סייעו באופן פעיל לאויבי יהודה ובנימין, קיבלו את דבריהם וגזרו לבטל את בניין המקדש, ובכך הותירו את ישראל במצב של ביזה ושעבוד.