דבר ה' שנישא בפי הנביאים אינו חולף מן העולם, אלא עומד לעד ומתממש במציאות. אף על פי שהנביאים עצמם הלכו לעולמם, נבואות הזעם שהשמיעו התקיימו במלואן, והדור שחווה את החורבן נאלץ להכיר באמיתותן ולהודות בצדקת הדין.
הפרשנים מסבירים כי דְּבָרַי וְחֻקַּי הם גזירות העונש הקשות שגזר ה' – מוות בחרב, ברעב, בדבר ויציאה לגלות – אשר נמסרו לנביאים כדי להזהיר את העם [רד"ק]. גזירות אלו אכן הִשִּׂיגוּ את הדורות הקודמים, פגעו בהם, והתגשמו במדויק. יש המדגישים כי העונש השיג אך ורק את האבות שחטאו, בעוד שהנביאים שהזהירו אותם לא לקו עמהם [מצודת דוד].
בעקבות האסון, וַיָּשׁוּבוּ האבות, כלומר הם חזרו בתשובה והתוודו על חטאיהם בעת החורבן עצמו [רד"ק, מצודת דוד]. הם הודו כי כאשר זָמַם ה' – לשון מחשבה, תכנון והחלטה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] – להעניש אותם, הוא אכן הוציא זאת לפועל. הודאה זו של האבות נושאת עמה שתי תובנות מרכזיות: ראשית, ההכרה בכוחו ובהשגחתו של ה' להעניש את החוטאים, ושנית, ההבנה שהעונש הגיע בבחינת מידה כנגד מידה, כִּדְרָכֵינוּ וּכְמַעֲלָלֵינוּ [מלבי"ם].
מתוך כך עולה המסקנה כי אין עוד צורך בנבואה חדשה שתזהיר מפני העתיד, שכן הצרות כבר נוכחות והעיניים כבר נפקחו לראות את מעשי ה' [מלבי"ם], וברור לכל כי דברי הנביאים הם אמת ותוקפם נשאר לעולם [ביאור שטיינזלץ].