נבואותיו של זכריה מתאפיינות פעמים רבות בכך שהנביא אינו מקבל דיבור ישיר מאת ה', אלא קולט את המסר דרך מלאך מתווך המשוחח עמו ומשיב על שאלותיו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. כאשר הנביא שואל וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי, הוא פונה אל המלאך המעביר לו את הנבואה ומבקש להבין על מה מרמז המראה הנגלה לעיניו [מצודת דוד, מלבי"ם].
באשר לזהותו של הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, ישנה מחלוקת. הגישה המרכזית קובעת כי מדובר ברוכב על הסוס האדום המוזכר בפסוק הקודם, המשמש כשר, וזאת בניגוד לדעות אחרות המזהות אותו עם האיש העומד בין ההדסים [רש"י, אבן עזרא].
המלאך משיב לנביא: אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה, כלומר, אראה לך במראה נבואי את פתרון הדברים. תשובה זו מעוררת קושי פרשני, שכן פתרון והסבר הם דברים שנשמעים או מובנים, ולכן היה מצופה שהמלאך יאמר "אשמיעך" או "אודיעך", ולא ישתמש בפועל של ראייה.
כדי ליישב זאת, יש המפרשים כי הראייה מתייחסת למראה הנבואי עצמו, שבו הנביא עתיד לשמוע את דברי האיש העומד בין ההדסים בפסוק הבא [מצודת דוד]. אחרים מסבירים כי פועל הראייה מושאל כאן לחוש השמיעה, משום שחוש הראות הוא החזק שבכל החושים, בדומה לביטויים מקראיים כמו "רואים את הקולות" [רד"ק]. ואולם, יש שדוחים הסבר זה בתוקף, בטענה שכל מוחש מיוחד לחוש שלו בלבד, ושהפסוקים האחרים דורשים פירוש נקודתי משלהם [אברבנאל].
גישה נוספת מציעה לפרש את המילה אַרְאֶךָּ כפשוטה. לפי קו מחשבה זה, המלאך מבטיח לנביא שיוכל להבין את פשר המראה הנוכחי מתוך מראות אחרים שעתידים להיות מוצגים לו בהמשך, כדוגמת מראה ארבע הקרנות [מלבי"ם, רד"ק]. גם על פירוש זה נמתחה ביקורת, שכן אין תועלת בהצגת משל חדש וסתום כדי לבאר משל קודם, וכפי שניסחו זאת: הערב עצמו זקוק לערב [אברבנאל].