נבואותיו של זכריה מסמנות נקודת מפנה באופי הנבואה המקראית. בניגוד לנביאים שפעלו לפני גלות בבל, אשר דבריהם היו ברורים ומפורשים, נבואותיו של זכריה לאחר הגלות מורכבות ממראות סתומים הדומים לחלום. מראות אלו דורשים תיווך ופירוש של מלאך, והפרשנים מציינים כי משמעותם המלאה תישאר נסתרת עד לבואו של מורה צדק שיבאר אותם לאשורם [רש"י, אבן עזרא].
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי הוא חודש מרחשוון [ביאור שטיינזלץ]. ציון הזמן המדויק, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, מעורר שאלה, שכן נביאים מוקדמים יותר כמעט ולא נהגו לתארך את נבואותיהם. הפרשנים מסבירים כי בספרי שיבת ציון, ציון הזמן מופיע כאשר יש לו משמעות מהותית למסר. בחודש זה ובשנה זו העניק דריוש מלך פרס את הרשות לבנות את בית המקדש. עם זאת, הכתוב אינו מציין את היום המדויק בחודש, משום שהדגש אינו על תאריך נקודתי, אלא על התקופה הכללית שבה ניתן רישיון הבנייה, תקופה שנועדה לעורר את העם לשוב אל ה' [אברבנאל].
עיתוי הנבואה משמעותי גם מבחינה היסטורית ורוחנית, שכן היא נאמרה בתקופה של רפיון ידיים. באותה עת העם התעצל והתמהמה מלהתחיל בבניית המקדש, מלאכה שהתחדשה בפועל רק מאוחר יותר בחודש התשיעי, וכן היו בידיהם מעשים רעים שהצריכו תוכחה [רש"י, רד"ק].
לגבי ייחוסו של הנביא, השם בֶּן־עִדּוֹ נכתב במסורת הקריאה באות וי"ו [מנחת שי]. התואר הַנָּבִיא המופיע בסוף השושלת מעורר דיון: יש המפרשים כי התואר מוסב על זכריה עצמו, ואילו אחרים סבורים כי הוא מוסב על סבו, עדו, דבר המלמד כי זכריה ירש את כוח הנבואה מאבותיו שהיו נביאים בעצמם [רד"ק, אברבנאל].
המילה החותמת את הפסוק, לֵאמֹר, נתונה במחלוקת פרשנית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מופנית אל עם ישראל. מטרתה היא להורות לעם לזכור את החורבן שבא על אבותיהם בשל חטאיהם, לקרוא להם לחזור בתשובה, ולהזהירם לבל יחזרו על טעויות העבר [רד"ק]. מנגד, ישנה דעה הסבורה כי המילה אינה מופנית לעם, אלא מיועדת לנביא עצמו [אבן עזרא].