נקודת זמן מדויקת זו מהווה פתח לסדרת מראות נבואיים מורכבים ועמוקים, החושפים את העתיד להתרחש על יהודה וירושלם תחת שלטון האימפריות השונות, בניין הבית השני, הגלויות העתידיות והגאולה השלמה [אברבנאל]. המילה ביום מציינת את הרגע שבו החלו מראות הנבואה להתגלות [אבן עזרא].
הכתוב מציין כי הנבואה התרחשה לְעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ, כלומר בחודש האחד עשר [ביאור שטיינזלץ]. הפירוט המדויק של היום והחודש אינו מקרי. מאחר שפרק זמן זה חל בדיוק חמישים ותשעה ימים לאחר ייסוד היכל ה', התאריך שבו ניתנה הנבואה נועד לרמז על תקופת שלטונה של מלכות פרס, שעתידה להימשך חמישים ותשע שנים, בבחינת יום כנגד שנה [מלבי"ם, אברבנאל].
ציון השם הוּא־חֹדֶשׁ שְׁבָט מעורר התייחסות, שכן שמות החודשים אינם מופיעים ברוב ספרי הקודש, ונראה כי מקורם בלשון ארמית [רד"ק]. השימוש בשמות אלו, שעלו עם גולי בבל, נועד לשמש זכר לשהותם שם. אין בכך עבירה על הציווי המקראי למנות את החודשים ממספרם, שכן העם המשיך להתייחס לחודש ניסן כראשון, ורק הוסיף את הכינוי הבבלי. מעבר לכך, השם "שבט" טומן בחובו רמז נסתר לאלכסנדר מוקדון, שעתיד היה להיות ה"שבט" (המטה המכה) שיחריב את האימפריה הפרסית [אברבנאל]. גם הציון בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ רומז לכך שהנבואה עוסקת בחורבן מלכותו. הדברים נאמרו ברמזים דקים בשל הסכנה הגדולה שהייתה כרוכה בנבואה על מפלת פרס בעוד העם נתון תחת שלטונה [אברבנאל].
הכתוב חוזר ומפרט את ייחוסו של הנביא, אֶל־זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן־עִדּוֹא הַנָּבִיא, אף על פי שכבר הוזכר בתחילת הספר. חזרה זו באה להדגיש את גודל המעמד ואת העובדה שזכות אבותיו, ובפרט זכות סבו עדוא הנביא, היא שעמדה לו להגיע למדרגה כה גבוהה ולזכות למראות נשגבים אלו [מלבי"ם, אברבנאל].
הביטוי הָיָה דְבַר־ה' מתאר את אופן ההתגלות, שבה הופיע מלאך שדיבר עם הנביא והציג בפניו את המראות שיתוארו בהמשך [רד"ק]. לבסוף, המילה לֵאמֹר מהווה ציווי לנביא להעביר ולספר לעם ישראל את כל מראות הנבואה שנגלו אליו [מצודת דוד].