יצא לכם פעם לדעת סוד גדול וחשוב, אבל הייתם צריכים לרמוז עליו בעדינות כדי שלא יכעסו עליכם? זכריה הנביא עומד לקבל סדרה של מראות מדהימים על העתיד של עם ישראל, אבל הוא צריך להיות מאוד זהיר.
הנבואה מתחילה בְּיוֹם, כלומר בדיוק ברגע שבו התחילו המראות להתגלות אליו. זה קרה לְעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ, שזה בעצם החודש האחד עשר, והכתוב מוסיף שזה הוּא־חֹדֶשׁ שְׁבָט. למה פתאום משתמשים בשם "שבט"? השמות של החודשים הגיעו יחד עם היהודים שחזרו מהגלות בבבל, והם השתמשו בהם כזיכרון לתקופה שבה הם חיו שם.
התאריך המדויק היה בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ. הנבואה שזכריה מקבל רומזת שהמלכות של דריווש המלך עומדת ליפול. מכיוון שזה היה מסוכן מאוד להגיד דבר כזה בזמן שהמלך שולט ביד רמה, הנביא היה חייב להשתמש ברמזים דקים ולא לדבר על כך בגלוי.
הכתוב מזכיר שוב בדיוק מי היה הנביא, אֶל־זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן־עִדּוֹא הַנָּבִיא, כדי ללמד אותנו שזכות האבות שלו, ובמיוחד של סבא שלו עדוא, היא שעזרה לו להגיע למדרגה כל כך גבוהה ולזכות לראות את המראות המיוחדים האלו. המילים הָיָה דְבַר־ה' מסבירות שבעצם הופיע מלאך שדיבר עם זכריה והראה לו את כל מה שעתיד לקרות, ובסוף המילה לֵאמֹר היא ציווי לזכריה: עכשיו, אחרי שראית את כל זה, התפקיד שלך הוא ללכת ולספר את מראות הנבואה החשובים לעם ישראל.