זכריה, פרק י׳, פסוק ב׳

מנהיגי השקר ואלילי הכישוף דמויי האדם, הַתְּרָפִים, הפיצו דברי כזב ותוהו כאשר דִּבְּרוּ אָוֶן, וחוזי הכוכבים, וְהַקּוֹסְמִים, פשוט ראו והבטיחו שקר כשחָזוּ שֶׁקֶר. הם נטעו בעם תקוות שווא כאשר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ, והבטחותיהם לשלום היו נחמות כזב שגרמו למרד בה', ולכן רק הֶבֶל יְנַחֵמוּן. בעקבות הליכה זו אחר ההבלים, בני ישראל נעקרו מארצם בעל כורחם ועַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן לגלות, שם הם סובלים משעבוד והכנעה, ולכן יַעֲנוּ, משום שנותרו חשופים כִּי אֵין רֹעֶה ומנהיג שידריכם בדרך התורה. מנגד, יש המפרשים את הפסוק על מלחמות החשמונאים או על אומות העולם בזמן הגאולה, אז נחמות השקר הן הבטחות הניצחון של מכשפי האויבים. לפי גישה זו, האויבים או ישראל הם אלו שנסוגים ובורחים, והמילה יַעֲנוּ אינה לשון עינוי אלא תשובה, שבה הם מודים כי מנוסתם נובעת מכך שאין להם מנהיג בשר ודם או שר רוחני בשמיים.