בחזון נבואי דרמטי ניצב יהושע הכהן הגדול למשפט לפני מלאך ה', כאשר הופעתו החיצונית מעידה על מצבו. הצירוף בְּגָדִים צוֹאִים מוסבר בפשטות כבגדים מלוכלכים ומטונפים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהלכלוך אינו פיזי, אלא משל לעוונות ולכתמים רוחניים שדבקו ביהושע. החטא המרכזי המיוחס לו קשור למשפחתו: בניו נשאו נשים נוכריות או נשים שאינן כשרות לכהונה (כגון גרושות), ויהושע נענש ונשא באשמה משום שלא מחה בידם ולא עצר בעדם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה].
על גישה זו מקשה [אבן עזרא], הטוען כי חטא נישואי התערובת של בני המשפחה התרחש למעשה רק לאחר מותו של יהושע. משום כך, הוא מציע פירוש חלופי ולפיו הבגדים המלוכלכים הם משל להיעדר כבוד והדר. באותה תקופה בית המקדש טרם נבנה בשלמותו, היו חסרים בו כלי קודש רבים, ולכהן הגדול לא היו בגדי הזהב המפוארים, אלא רק בגדים פשוטים המבטאים חוסר תפארת.
עם זאת, פרשנים אחרים דוחים את דבריו. [אברבנאל] מנמק כי היעדר בגדי כבוד אינו מצדיק תיאור של בגדים מטונפים ממש. [מלבי"ם] מיישב את הקושי ההיסטורי של אבן עזרא ומסביר כי בני יהושע אכן נשאו את הנשים הנוכריות עוד בחייו. הוא מוסיף כי מאחר שהדין בשמים נסוב על שאלת ראויּוּתו של יהושע לשמש בכהונה הגדולה, הפגמים הרוחניים שלו השתקפו דווקא בבגדי הכהונה שאותם לבש, שהפכו מלוכלכים ולא ראויים.
רובד פרשני נוסף ושונה לחלוטין מציע [אהבת יהונתן], הלוקח את המושג למקום רעיוני עמוק. לפי פירושו, הבגד הוא משל לגוף החומרי המהווה לבוש לנשמה. מכיוון שהגוף האנושי נוצר מן העפר, הוא מוגבל ו"מלוכלך" מטבעו, ולכן גם צדיקים גדולים כיהושע כפופים למגבלות החומר ולמוות טבעי.