במראה נבואי ייחודי, הנביא אינו נשאר צופה פסיבי אלא הופך למשתתף פעיל המבקש להשלים את תהליך טהרתו של יהושע הכהן הגדול. לאחר שהוסרו מיהושע בגדיו הצואים, מתערב הנביא כדי להבטיח את השבת מעמדו הרוחני וההנהגתי במלואו.
המילה וָאֹמַר מעידה כי הדובר כאן הוא זכריה הנביא עצמו [רש"י, שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מבינים אמירה זו כתפילה ובקשת רחמים על יהושע [רש"י, מצודת דוד], שאותה הפנה הנביא אל המלאך לאחר שראה כי פשעיו של הכהן הועברו [מלבי"ם, רד"ק]. לעומת גישה זו, יש המפרשים כי הנביא לא דיבר בקול, אלא חשב בלבו עד כמה נאה יהיה להשלים את לבושו של יהושע, ומחשבתו התקיימה מיד [אבן עזרא]. מנגד, יש מי שדוחה את שתי הגישות הללו ותוהה מדוע הוצרך הנביא להוסיף על דברי המלאך, ומדוע הציווי על הצניף לא נכלל מראש בציווי המקורי על החלפת הבגדים [אברבנאל].
בקשתו של הנביא היא יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל־רֹאשׁוֹ. הצָנִיף הוא מצנפת העשויה מאריג ארוך הנכרך ומסובב סביב הראש [מצודת ציון, שטיינזלץ], והמילה טָהוֹר משמעותה נקי וברור [מצודת ציון]. חבישת הצניף אינה רק פעולה טכנית, אלא סמל לחזרתו של יהושע למעלת הכהונה הגדולה ולחינוכו מחדש לתפקיד זה [מלבי"ם, רד"ק], תוך הבטחת כתר הכהונה כירושה לזרעו אחריו [מצודת דוד]. פרשנות ייחודית מבחינה בין "צניף קדוש" המסמל כהונה, לבין "צניף טהור" המסמל מלכות. לפיכך, הבחירה בביטוי "צניף טהור" רומזת לתקופת בית שני, שבה הכהנים הגדולים שימשו גם כמלכים [אהבת יהונתן].
מיד לאחר הבקשה, הכתוב מציין וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל־רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים. תפילתו של הנביא התקבלה מיד [מצודת דוד, מלבי"ם]. באשר למילים וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, פרשנים רבים מסכימים כי אין מדובר בסדר פעולות כרונולוגי, אלא הכוונה היא ש"כבר הלבישוהו" בבגדים הנאים עוד בטרם הונח הצניף [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל]. הלבשה זו של יתר בגדי הכהן הגדול מסמלת את התגלות זכויותיו של יהושע [מצודת דוד, מלבי"ם].
כל המעמד הזה מתרחש כאשר וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד. המלאך לא עזב את המקום, אלא נשאר נוכח לאורך כל התהליך [מצודת דוד, רד"ק], כשהוא עומד ומשגיח שהכול ייעשה כראוי [שטיינזלץ].