בחזון נבואי זה מתגלה מעמד מרומם של בית דין של מעלה, שבו מתרחש תהליך סמלי של טיהור והעברת חטא. המלאך, הניצב במעמד של שר או דיין, מורה למשרתיו להסיר את הטומאה ולהחליפה בזכויות.
המילה וַיַּעַן מתפרשת כהעלמת קול והכרזה [מצודת ציון]. המלאך, שהוא הבכיר וממונה על מלאכים אחרים, פונה אל המלאכים המשרתים העומדים לפניו [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אבן עזרא מדגיש כי המלאכים עומדים לפני המלאך הבכיר ולא לפני יהושע, שכן אין זה הגיוני שיעמדו אנשים לפני אדם הלבוש בבגדים מלוכלכים.
הוראת המלאך היא: הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו. הפרשנים מסכימים כי הבגדים המטונפים הם משל לחטא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחטא המדובר אינו חטאו הישיר של יהושע, אלא עוון בניו שנשאו נשים נוכריות, ופגמו בכך שלא מחה בידם. הסרת הבגדים מסמלת את הדרישה להפריש ולהבדיל את הבנים מאותן נשים, ובכך להסיר את העוון מעל יהושע [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. אברבנאל מקשה על גישה זו ושואל מדוע המלאך מצווה על אחרים להסיר את הבגדים ולא פונה ליהושע עצמו שיעשה זאת. מתוך כך הוא חולק על ההנחה שיהושע כבר לא היה בין החיים בשעת החזון, בטענה שאם היה חי, הציווי היה צריך להיות מופנה אליו כדי שיזכה למחילה, ואם כבר מת הרי שאין אדם נענש על חטאי בניו לאחר מותו ואין צורך במחילה זו.
לאחר הסרת הבגדים, פונה המלאך ליהושע ומכריז: רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ. אבן עזרא מבאר כי המילה עֲוֹנֶךָ אינה מתייחסת רק לחטא עצמו, אלא גם לעונש, לצער ולחרפה שנלוו אליו. מלבי"ם מוסיף כי העוונות מתוארים כבגדים משום שהם חיצוניים ליהושע, ונדבקו בו רק בעטיים של בניו.
לבסוף, המלאך מבטיח: וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת. המילה מַחֲלָצוֹת מתארת חליפות של בגדים נאים ונקיים, שנועדו להחליף את הבגדים שהוסרו [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. כשם שהבגדים הצואים סימלו את החטא, כך המחלצות הנקיות והלבנות מסמלות את הזכויות. הפרשנים מסבירים כי ברגע שמוסר העוון החיצוני, מתגלות זכויותיו של יהושע והוא כביכול מתעטף בהן מחדש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].