תארו לעצמכם שהכנתם יצירה מדהימה, כתר נוצץ ויפהפה, אבל במקום לחבוש אותו על הראש, אתם מניחים אותו במקום הכי חשוב בבית כדי שיישאר שם תמיד. למה שתעשו דבר כזה? זה בדיוק מה שקרה עם העטרות, הכתרים המיוחדים שהוכנו מזהב וכסף. במקום לשים אותם על הראש של המנהיגים, תלו אותם גבוה מאוד בחלונות של בית המקדש. המסורת מספרת שהכוהנים הצעירים היו מטפסים על שרשראות זהב מיוחדות בתקרה רק כדי להצליח לראות אותם מקרוב.
הכתרים נשארו שם כדי להיות לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה׳. זו הייתה דרך לומר תודה ענקית לאנשים הטובים שהתנדבו והביאו את הכסף והזהב, וגם לאיש שאירח אותם בביתו. כדי לזכור אותם לטובה, האנשים האלה מוזכרים בשמות לְחֵלֶם וכן וּלְחֵן. אלה בעצם אותם אנשים שהוזכרו קודם לכן בשמות חלדי ויאשיהו, כי באותה תקופה היה רגיל שלאדם יהיו שני שמות שונים. יש שמסבירים שאפילו חקקו את השמות שלהם ממש על הכתרים, כדי שה׳ יזכור את המעשה הטוב שלהם ויברך אותם לתמיד. מעבר לתודה לאותם אנשים, הכתרים התלויים העבירו מסר לכל העם: הם מחכים שם למעלה כדי להזכיר לכולם שאם יעשו מעשים טובים ויחזרו בתשובה, תגיע הגאולה והמנהיגים יזכו סוף סוף לחבוש את הכתרים המפוארים.