בסיומו של מעשה נבואי שבו הוכנו עטרות, הן אינן מונחות על ראשיהם של המנהיגים באותה עת, אלא הופכות למונומנט של קבע. הן נשמרות במקום המקודש ביותר כדי לשאת מסר היסטורי, מוסרי ורוחני לדורות הבאים.
המונחים לְחֵלֶם וכן וּלְחֵן מתייחסים לאישים שהוזכרו קודם לכן בספר בשמות אחרים; חלם הוא חלדי, וחן הוא יאשיהו, שכן באותה תקופה היה מקובל שאדם נושא שני שמות [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעטרות נשמרו לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה׳ כאות הוקרה לאותם אישים חשובים שהתנדבו והביאו את הכסף והזהב, וליאשיהו שאירח אותם בביתו. סדר המילים בפסוק מעט הפוך, וכוונתו היא שהעטרות יהיו בהיכל לזיכרון טוב עבורם [רש"י, שטיינזלץ]. זיכרון זה נועד לעלות לפני ה׳ כדי להיטיב עמם בעולם הזה ובעולם הבא, ויש הסבורים ששמותיהם ממש נחקקו על גבי העטרות למען הדורות הבאים [רד"ק, מצודת דוד]. עטרות אלו נתלו בגובה רב בחלונות ההיכל, והמסורת מספרת כי פרחי כהונה צעירים היו מטפסים על שרשראות זהב שנקבעו בתקרה רק כדי לראותן [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
מעבר לזיכרון האישי, יש שרואים בתליית העטרות מסר לאומי נוקב. העטרות אינן ניתנות כעת למלך ולכוהן הגדול, אלא נשארות תלויות כדי להזכיר לישראל שאם יעשו תשובה שלמה, תגיע עת הגאולה והמנהיגים יזכו לעטות אותן [מלבי"ם].
לעומת גישות אלו, יש מי שחולק וטוען כי לא ייתכן שייעשה זכר כה עצום ופומבי בהיכל רק עבור תרומה כספית צנועה. לפי תפיסה זו, העטרות כלל לא נועדו לימי בית שני אלא לעתיד לבוא, לימות המשיח, אז יענדו אותן מלך המשיח והכוהן הגדול. משום כך, השמות בפסוק אינם רק שמות של אנשים, אלא סמלים רוחניים שהנביא שינה במכוון כדי להעביר מסר נסתר: לְחֵלֶם מסמל החלמה וחיים, וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה מבטאים את הטוב והידיעה האלוהית העליונה, וּלְחֵן בֶּן־צְפַנְיָה רומז לחן שיעניק ה׳ שהוא הצופה האמיתי במצפונות. העטרות נשמרות אפוא כהבטחה לעתיד של שלמות, חסד והנהגה מתוקנת [אברבנאל].