הנביא מצטווה לבצע פעולה סמלית המבטאת את כינון ההנהגה של שבי ציון. באמצעות שימוש בתרומות שהגיעו מהגולה, הוא נדרש ליצור סמלי שלטון וכהונה שירמזו על עתיד העם והמלוכה.
הציווי וְלָקַחְתָּ כֶסֶף־וְזָהָב מתייחס לתרומות שהביאו השבים מהגולה עבור בניין בית ה'. הפרשנים מסכימים כי הנביא עצמו נדרש לקחת את החומרים מידם וליצור מהם את הכתרים, ולא להשאיר את מלאכת העשייה לתורמים [מלבי"ם]. המילה עֲטָרוֹת משמעותה כתרים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ולשון הרבים מעידה כי נעשו שתי עטרות שונות, אחת מכסף ואחת מזהב [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
באשר לפעולת ההכתרה נאמר וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ. הנחת העטרה על ראש הכהן הגדול משולה להכתרת מלך [אבן עזרא], והיא נועדה למנותו לתפקיד ולרמז שכתר הכהונה יישמר לו ולזרעו לעולם, בדומה למראה נבואי קודם שבו הונח "צניף טהור" על ראשו [מצודת דוד, רד"ק]. יש הסוברים כי מעמד זה כולו התרחש במראה נבואה או בהקיץ על ידי מלאך [אבן עזרא].
מחלוקת מעניינת מתגלעת סביב השאלה מה נעשה בעטרה השנייה. גישה אחת גורסת כי העטרה הנוספת הונחה באופן ברור על ראשו של זרובבל, ששימש כמנהיג מדיני במקום מלך. לפי דעה זו, ייתכן שבעקבות הכתרה זו שודרג מעמדו של זרובבל מ"פחה" ל"מלך" של ממש [רד"ק].
לעומת זאת, פרשנים אחרים קובעים נחרצות כי רק עטרה אחת הונחה על ראש יהושע, ואילו העטרה השנייה לא הונחה על זרובבל כלל [מלבי"ם]. לפי קו חשיבה זה, ליהושע הכהן ניתנה עטרת הכסף, שכן מעלת הכהונה פחותה ממעלת המלוכה. עטרת הזהב, לעומת זאת, נשמרה כרמז לעתיד, לגאולה שבה תשוב המלוכה לבית דוד. העטרה לא הונחה על זרובבל משום שבאותה עת הוא טרם שימש כמלך בפועל, ולכן לא ראוי היה להניח על ראשו כתר מלכות [מצודת דוד].
מבחינה דקדוקית ומסורת הקריאה, המילה וְעָשִׂיתָ נהגית בהטעמה מלעיל (ההטעמה באות שי"ן), כפי שקובעת מסורת בן אשר שהתקבלה להלכה [מנחת שי, רד"ק].