הנביא מקבל ציווי אלוהי לקראת הגעתה של משלחת אנשים חשובים ובעלי אמצעים מגלות בבל, הנושאים עמם תרומות של כסף וזהב למען בניין המקדש. ההוראה מפרטת ממי יש לקחת את התרומה, היכן לפגוש אותם ומתי.
המילה הפותחת לָקוֹחַ משמשת כאן כשם הפועל במקום ציווי, בדומה למילה "זכור", ומשמעותה היא קח או הרם תרומה [אבן עזרא, רד"ק, שטיינזלץ]. הציווי הוא לקחת את נדבת הכסף והזהב מֵאֵת הַגּוֹלָה, כלומר מאותם אנשים שבאו מגלות בבל [רש"י, מצודת דוד], והם מפורטים בשמותיהם: מֵחֶלְדַּי וּמֵאֵת טוֹבִיָּה וּמֵאֵת יְדַעְיָה (כאשר המילים וּמֵאֵת טוֹבִיָּה נכתבות עם האות וי"ו בתחילתן וללא תוספת וי"ו בסופן [מנחת שי]).
מדוע הוצרך ציווי מיוחד לקחת את התרומה? ייתכן כי אנשי ירושלים שבנו את הבית השני לא רצו לקבל נדבות מאלו שבחרו להישאר בבבל ולא עלו לעזרת העם. לכן ה' מצווה במפורש לקבל את מתנתם, שכן מדובר באנשים שלמים ויראי אלוהים, ששמותיהם מעידים על מעלתם הרוחנית [אברבנאל].
הנביא מצטווה לגשת אליהם בעצמו: וּבָאתָ אַתָּה בַּיּוֹם הַהוּא. יש מפרשים שהכוונה היא שעליו ללכת אליהם מיד באותו היום ולא להמתין שיבואו אליו [מלבי"ם], בעוד אחרים מסבירים שהנבואה ניתנה טרם הגעתם, והציווי הוא לבוא אליהם ביום שבו יגיעו בפועל לירושלים [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
מקום המפגש המיועד הוא בֵּית יֹאשִׁיָּה בֶן־צְפַנְיָה שבירושלים [אבן עזרא]. הסיבה לכך היא ששם התקבצו והתארחו חברי המשלחת עם בואם [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. המילים החותמות את הפסוק, אֲשֶׁר־בָּאוּ מִבָּבֶל, מוסבות על חלדי, טוביה וידעיה [אבן עזרא]. עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי יאשיהו: יש הסבורים שגם הוא היה מן העולים מבבל [מלבי"ם, רד"ק], ואילו גישה אחרת רואה בו תושב ירושלים, אדם ירא ה' וייתכן שאף בנו של צפניה הנביא, שאירח את העולים בביתו [אברבנאל].
תרומה זו נועדה לעשיית עטרות. בעוד שיש הסבורים שהכוונה היא לשתי עטרות, אחת של זהב לזרובבל ואחת של כסף ליהושע הכהן הגדול [מלבי"ם], קיימת דעה חולקת שלפיה זרובבל לא זכה לעטרה כלל משום שלא מלך בפועל, והעטרה ניתנה רק ליהושע. עטרה זו הייתה עשויה מכסף בלבד, כרמז לשלטון החשמונאים העתידי מזרע הכהונה, שהיה שלטון חלקי ולא מושלם [אברבנאל].