צפניה, פרק ב׳, פסוק ד׳

משפטו העתידי של ה' יכה בחומרה בערי הפלשתים, שכניה הרעים של ישראל, שייוותרו חרבות ונטושות בעוד שעם ישראל יוכל להינצל מגלות אם יחזור בתשובה. הפורענות מתוארת בלשון פיוטית של משחקי מילים, ולפיה עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה מיושביה, וְאַשְׁקְלוֹן תהפוך לִשְׁמָמָה. תושבי אַשְׁדּוֹד יגורשו ממקומם, ודווקא בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ, באור יום מלא כך שאיש לא יוכל להסתתר, או כמכת פתע של הרס. יש המסבירים את הגירוש בצהריים בכך שהוצאת הצאן מהעיר קשה במיוחד בשעה זו בשל החום הכבד. לבסוף, וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר, כלומר תושביה יגורשו בכוח רב והיא תיעקר ממקומה מהשורש עד שלא יישאר בה איש.