צפניה, פרק ב׳, פסוק ט״ו

נינוה, בירת אשור העצומה, חוותה מעבר חד מעבר מפואר להווה חרב ושומם. בשיא גדולתה היא הייתה זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, מקום מלא בשמחה עמוקה ובתחושת ביטחון ממושכת, שהכריז ביהירות אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד, כלומר אין אף עיר מלבדי שמשתווה לי בכוח. התפנית הדרמטית במצבה מעוררת פליאה כה רבה, עד שניתן להבין כי כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ הוא זה שמתבונן בחורבות ושואל בתדהמה אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה מַרְבֵּץ לַחַיָּה, בראותו כיצד עיר הממשל השוקקת התרוקנה מיושביה והפכה למקום שבו רובצות חיות בר. לנוכח החורבן, אותו עובר אורח יִשְׁרֹק מתוך כיווץ שפתיו וכן יָנִיעַ יָדוֹ בתנועת טלטול, כאות לתדהמה עמוקה וקינה על מפלתו של מקום כה עצום.