ה׳ תובע את עלבונם של ישראל ובא חשבון עם העמים השכנים על אכזריותם בשעת משבר. ה׳ מעיד על עצמו [אבן עזרא] כי שמע את דברי הלעג והבוז של עמון ומואב.
הפרשנים מסבירים כי המילים חֶרְפַּת וכן וְגִדֻּפֵי מבטאות עלבון, ביזיון וחירופים [מצודת ציון, שטיינזלץ]. עם זאת, יש המבחינים בין המונחים ומסבירים כי בעוד שמואב השמיעו חרפות כלפי עם ישראל עצמו, בני עמון השתמשו בגידופים שכוונו כלפי התורה וקדושת ישראל, שכן המונח גידוף בתנ"ך מתייחס תמיד לפגיעה בדברים מקודשים [מלבי"ם].
באשר לתזמון ולרקע של אותם עלבונות, אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר התרחש בזמן גלות ישראל. כאשר גלו ישראל מארצם ונאלצו לעבור דרך שטחי עמון ומואב, השכנים ניצלו את ההזדמנות כדי לחרף ולבזות אותם בדברים קשים [רד"ק, מצודת דוד]. התיאור מקבל נופך מוחשי כאשר מוסבר כי בני עמון ומואב ראו את ישראל בוכים, נאנחים וצועקים בדרכם לגלות, ולעגו להם באומרם שאין להם סיבה לבכות ולהיות מסוגפים, שכן הם בסך הכל חוזרים לבית אבותיהם המקורי שמעבר לנהר [רש"י]. מנגד, דעה שונה גורסת כי החרפות הושמעו עוד כאשר עם ישראל ישב בבטחה בארצו, טרם היציאה לגלות [אבן עזרא].
את סוף הפסוק, וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם, מפרשים בשתי דרכים עיקריות, המציגות פגיעה מילולית לעומת פגיעה פיזית. הגישה הראשונה מתמקדת בדיבור וגאווה. העמים השכנים התגאו והתרברבו [רש"י, שטיינזלץ], פתחו את פיהם בצחוק ודיברו קשות נגד ישראל בעת שעברו בגבולם כדי להשפילם [מצודת דוד, רד"ק], או שלעגו והתגאו על גבולות ארץ ישראל עצמה כשראו אותה חרבה [רד"ק]. הגישה השנייה מפרשת את ההגדלה כפלישה פיזית. עמון ומואב שמחו במפלת ישראל וניסו לפלוש פנימה, תוך שהם משתלטים על אדמות כדי להגדיל ולהוסיף על גבולותיהם שלהם על חשבון ארץ ישראל [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ], מעשה המהווה פגיעה נוספת בקדושת הארץ ודתם של ישראל [מלבי"ם].