העונש המיועד לאומות השכנות, מואב ועמון, נובע ישירות מיחסן המתנשא והפוגעני כלפי עם ישראל. אף על פי שאומות העולם נגועות בחטאים מוסריים כבדים, הפורענות הנידונה ממוקדת בחטא של גאווה ופגיעה מילולית בעם הנבחר.
הביטוי זֹאת לָהֶם מכוון לעונש שיבוא על עמון ומואב [ביאור שטיינזלץ], והוא מגיע תַּחַת גְּאוֹנָם, כלומר בעבור או במקום הגאווה שלהם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. העונש בא משום שהם וַיַּגְדִּלוּ – הגדילו לדבר מילים קשות, והאריכו את לשונם וחרפתם כנגד ישראל [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים נקודות מבט שונות אך משלימות באשר לחומרת המעשה ולסיבת העונש. מודגש כי גם אם אומות אלו היו אשמות בשלוש העבירות החמורות ביותר (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), העונש הספציפי והישיר הזה מגיע להן דווקא בשל ביזוי ישראל [מלבי"ם]. יתרה מכך, אף על פי שניתן למתוח ביקורת על חטאיהם של ישראל עצמם, לגויים אין שום רשות לבזות אותם, ועל עצם הביזוי והלעג הם נענשים ומוכים [ביאור שטיינזלץ].
הגאווה של האומות התבטאה בין היתר בכך שהם פתחו את פיהם כנגד עמו של ה' וטענו שישראל עצמם עובדים עבודה זרה. כתגובה לחרפה זו, ה' עתיד להראות את גבורתו עליהם, להחליש ולהכחיש את כוחם של אלוהי הגויים, ולהביא למציאות עתידית שבה כל יושבי תבל והאיים הרחוקים יכירו במלכותו וידעו כי ה' הוא האלוהים [אברבנאל].