לקראת הפורענות העתידה לבוא, מציע הנביא לעם דרך של תשובה, התבוננות פנימית והתאגדות משותפת בטרם תכה בהם מידת הדין.
הציווי הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ מתפרש במספר רבדים. ברובד המילולי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את המילים לפעולה של לקיטה ואיסוף, בדומה לאיסוף קש ועצים. המלבי"ם מדגיש את הדימוי שבדבר: העם מפוזר כמוץ וכקש הנידף ברוח, והנביא קורא להם להתלקט ולהתאחד יחד לשם חזרה בתשובה. מבחינה דקדוקית, האות שי"ן מודגשת כדי לפצות על אות כפולה שחסרה בשורש המילה [רד"ק, מנחת שי].
ברובד המעשי והמוסרי, הפרשנים מסבירים כי זוהי קריאה לחיפוש וביעור חטאים. על האדם לחפש תחילה את העבירות שבידו ולשוב מהן, ורק לאחר מכן לחפש את חטאי זולתו ולהוכיחו [מצודת דוד, רד"ק]. רעיון זה עולה בקנה אחד עם דרשת חכמים המובאת בפרשנים, לפיה משמעות הפסוק היא "קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים" – כלומר, על האדם לתקן וליישר את דרכיו ולהשוותן לרצון הבורא טרם יוכיח את סביבתו [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. גישות נוספות מציעות כי משמעות המילים היא להתווכח ולהוכיח, או לדקדק במעשים עד שהאדם יקבל על עצמו ייסורים וירגיש רצוץ כקש [אבן עזרא, אברבנאל]. פירוש חריג נוסף קושר את המילים להזדקנות ושיבה [אבן עזרא].
הביטוי הַגּוֹי לֹא נִכְסָף מתאר את מצבו העגום של העם, ומתחלק לשלושה כיווני פרשנות עיקריים:
הכיוון הראשון מתמקד בחוסר חשק ורצון מצד העם. זהו עם אדיש שאינו משתוקק לקרבת ה', אינו מתאווה להתאסף ולחזור בתשובה, וכלשון התרגום – אינו חומד לעסוק בתורה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הכיוון השני מפרש את המילה "נכסף" מלשון חמדה ואהבה, אך מופנה כלפי היחס שהעם מקבל מסביבתו. כלומר, זהו עם שאינו רצוי ואינו אהוב לפני ה' [מלבי"ם], או לחלופין, אומה שנואה שאינה אהובה ונחמדת על ידי אף אחת מאומות העולם [אבן עזרא, אברבנאל].
הכיוון השלישי מתבסס על משמעות המילה בשפה הארמית, ומפרש אותה מלשון בושה וכלימה. לפי פירוש זה, מדובר באומה עזת פנים שאינה מתביישת במעשיה הרעים ואינה נכלמת מחטאיה [רד"ק בשם אביו, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].