קריאה דחופה לעם להתעורר, להתאחד ולשוב בתשובה בטרם תיחתם ותצא לפועל גזירת הדין האלוהית. הזמן דוחק, והסכנה המרחפת עלולה להעלים את החוטאים כליל, אך שערי התשובה וההצלה עדיין פתוחים.
המושג חֹק מתפרש כאן כגזירת הדין של ה' [מצודת ציון, אברבנאל]. הקריאה בְּטֶרֶם לֶדֶת חֹק היא דרישה לפעול לפני שאותה גזירה "תיוולד", כלומר תצא מן הכוח אל הפועל ותבוא לעולם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. קריאה זו נשענת על הפסוק הקודם, ומזרזת את העם להתאסף ולהתאחד בטרם יהיה מאוחר מדי [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הדימוי כְּמֹץ עָבַר יוֹם זכה למספר גישות פרשניות. המילה כְּמֹץ מתארת את פסולת התבואה הקלה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן היפוך של סדר המילים התקני, והכוונה היא: שובו בטרם יבוא היום שבו תהיו מפוזרים ונדפים בין האומות כמו מוץ העובר ברוח [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. אם הגזירה אכן תתממש, לא יישאר מן העם זכר ושם [אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים את הדימוי על מימד הזמן עצמו, שחולף ביעף ובמהירות כמו מוץ הנידף ברוח, או כעשן וצל החולפים ונעלמים מפני השמש [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת רואה במילים אלו תקווה והבטחה: אם העם יקדים לשוב בתשובה, אזי יום הפורענות עצמו יעבור ויחלוף מן המציאות כמוץ עובר [מלבי"ם].
החזרות על המילה בְּטֶרֶם לאורך הפסוק נועדו להוסיף אזהרה על גבי אזהרה [מצודת דוד]. עם זאת, מתעוררת שאלה תחבירית לגבי הביטוי בְּטֶרֶם לֹא־יָבוֹא: מדוע נכתב "לא יבוא" ולא פשוט "בטרם יבוא"? כדי ליישב זאת, מוסבר שחציו השני של הפסוק בא למעשה לפרש את חציו הראשון. "חרון אף ה'" הוא אותו חֹק שהוזכר בתחילה, ו"יום אף ה'" הוא אותו יוֹם. הנביא קורא לעם לפעול בטרם עת, כדי שאותו חוק לא ייוולד ואותו יום צרה אכן לא יבוא עליהם. טעמי המקרא תומכים בקריאה זו, שכן ישנה הפסקה (פסק) אחרי המילה "בטרם", המלמדת שיש לקרוא זאת כך: פעלו בטרם עת, על מנת שלא יבוא עליכם החרון [אברבנאל].
בתוך תהליך התשובה וההצלה ישנה גם הדרגתיות. התשובה יכולה למנוע את חֲרוֹן אַף־ה', כך שגם אם יבוא היום הקשה, הוא יעבור ללא זעם והשמדה. ותשובה שלמה אף יותר תביא לכך שיוֹם אַף־ה' עצמו כלל לא יבוא [מלבי"ם].