שבועה דרמטית של ה' החורצת את גורלם של עמון ומואב לחורבן מוחלט ונצחי, שיהפוך את ארצם לשממה. עונש זה מהווה סגירת מעגל היסטורית, שכן עמים אלו שבים לגורל שאפיין את מקור מחצבתם – סדום ועמורה, משם נמלט לוט אביהם.
המילים לָכֵן חַי־אָנִי מהוות לשון שבועה של ה'. הפרשנים מסכימים כי ההשוואה בפסוק כִּי־מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה אינה מקרית. מעבר לתיאור של חורבן עולם מוחלט, יש כאן חזרה לשורשיו של לוט שישב בסדום [רש"י]. הדיוק בהשוואה מורה על כך שעמון יספוג חורבן טוטאלי כעמורה, בעוד חורבנה של מואב מוקבל לסדום, שממנה לפחות ניצלו לוט ובנותיו [מלבי"ם].
תיאור השממה שתרד על הארץ מתבטא במילים מִמְשַׁק חָרוּל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מִמְשַׁק משמעותה השמעת קול, והכוונה היא לקול השקשוק הרצוף של קוצים ועשבי בר (חרולים) הגדלים באין מפריע, המכים זה בזה בנשיבת הרוח במקום שומם שבו איש אינו עובר. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון הישארות ודבקות, שהקוצים יהיו נטועים היטב במקומם ולא יזוזו [אבן עזרא], או שיהיו סבוכים ודבוקים זה בזה [מלבי"ם].
הארץ תהפוך גם למִכְרֵה־מֶלַח, כלומר מקום של חפירת מלח. האדמה תהיה כה חרבה, עד שבכל מקום שיחפרו בו ימצאו רק מלח, בדומה לאדמת הכיכר של סדום [מצודת דוד, מלבי"ם], או שהמלח ייערם שם לתילים גדולים [רד"ק].
חלקה השני של הנבואה, שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלֽוּם, מתאר כיצד עם ישראל ינצל את מפלתם של עמים אלו, יבזוז אותם ויירש את ארצם. המילה גּוֹיִ מכוונת לעם ישראל, אף שהאות יו"ד המעידה על השייכות נשמטה מן הכתוב אך נשמרת בקריאה [אבן עזרא, מנחת שי]. התגשמות נבואה זו יכולה להיות משויכת לתקופת שיבת ציון ובניין הבית השני, או מיועדת לעתיד לבוא בימות המשיח [רד"ק].
יש המזהים הבחנה מעמדית מרתקת בין שני חלקי המשפט בסוף הפסוק [מלבי"ם]: שְׁאֵרִית עַמִּי הם האנשים החשובים והמובחרים שבעם, והם רק יבזזו את הרכוש (יְבָזּוּם) אך לא ירצו להתיישב בארץ נכריה. לעומתם, וְיֶתֶר גּוֹיִ מתייחס להמון העם הפשוט, והם אלו שיישבו בפועל ויירשו את הנחלה (יִנְחָלֽוּם).