לאחר שהופנתה הנבואה כלפי הארצות השכנות ליהודה ממזרח וממערב, מתרחבת כעת היריעה אל עבר העמים הרחוקים יותר בדרום, כדוגמת בני כוש היושבים באזור מצרים [ביאור שטיינזלץ].
אף על פי שאומה זו רחוקה גיאוגרפית מארץ ישראל, נגזר עליה להיענש משום שהרעה לישראל [רד"ק], שמחה על מפלתם [מצודת דוד] וגידפה אותם [מלבי"ם]. סיבה נוספת להזכרתם של הכושים כאן נעוצה בעובדה שעם ישראל גלה אל אותם אזורים מרוחקים שמעבר לנהרי כוש [רש"י]. מנגד, קיימת גישה פרשנית ייחודית שאינה רואה כאן פנייה לאומה הכושית עצמה, אלא מפרשת את המילה כושים ככינוי לעמים עמון ומואב שהוזכרו קודם לכן, אשר עתידים ליפול ביום 'ה הגדול [אברבנאל].
הפסוק מציג מעבר תחבירי חריג מנוכח לנסתר. הוא פותח בפנייה ישירה לנוכחים, "גַּם אַתֶּם כּוּשִׁים", אך מסיים בגוף שלישי במילים חַלְלֵי חַרְבִּי הֵמָּה במקום לומר "חללי חרבי אתם". הפרשנים מציעים שתי דרכים להבנת מבנה זה. הדרך הראשונה מסבירה כי מדובר בסגנון מקראי שכיח שבו משתנה הגוף באותו משפט [אבן עזרא, רד"ק]. הדרך השנייה מפרשת כי המילה הֵמָּה נכתבה בחסרון של כ' הדמיון, ויש לקרוא אותה במשמעות של "כהמה" או כמוהם. לפי פירוש זה, הנביא אומר לכושים כי גם הם יהיו חללי חרב בדיוק כמו עמון ומואב שנידונו לאבדון לפניהם [אבן עזרא, רד"ק].