לאחר חורבנם של עמי האזור, תתהפך המציאות ונחלות האויב השוממות יהפכו למקום של שלווה והתבססות עבור גולי יהודה השבים לארצם. הפרשנים מסכימים כי המילה חֶבֶל משמעותה גורל, חלק או נחלה. אזור מישור החוף וערי הפלשתים, שנפלו בגורל ישראל עוד בימי יהושע בן נון, יחזרו להיות נחלה לִשְׁאֵרִית בֵּית יְהוּדָה [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שנבואה זו מתייחסת לתקופת שיבת ציון ובניין הבית השני, אז ישובו הגולים מבבל אל הארץ [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל], למרות שיש מי שפירש זאת כהבטחה לימות המשיח [אברבנאל מציין דעה זו ודוחה אותה].
ההבטחה עֲלֵיהֶם יִרְעוּן בְּבָתֵּי אַשְׁקְלוֹן בָּעֶרֶב יִרְבָּצוּן נחלקת לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה הפשטנית מסבירה כי בני יהודה ישתלטו על המקומות העזובים של הפלשתים וישתמשו בהם לצורכי מרעה; הם ירעו את צאנם באזור ביום, ובלילה ירביצו וישכינו את הבהמות למנוחה בתוך הבתים הריקים של העיר אשקלון [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם, שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את הפסוק באופן מטאפורי: בני יהודה עצמם נמשלים לצאן, והפסוק מתאר כיצד הם יתיישבו בערים אלו, יתפרנסו, יתענגו בטובה ויזכו למנוחה ולהשקט [מצודת דוד, רד"ק].
כל זה יתרחש כִּי יִפְקְדֵם ה' אֱלֹהֵיהֶם וְשָׁב שְׁבִיתָם, כלומר ה' יזכור אותם לטובה וישיב את השבויים מן הגולה לארצם, בניגוד לפלשתים שלא יזכו לתקומה [מצודת דוד, אברבנאל, שטיינזלץ]. המילה וְשָׁב מתפרשת לא רק כחזרה פיזית, אלא גם כמצב של מנוחה, רוגע ונחת [מצודת ציון]. בנוסף, המילה בסוף הפסוק נכתבת "שבותם" אך נקראת שְׁבִיתָם, מלשון שבי הגולה [מנחת שי, מצודת ציון]. מעבר לגאולה הפיזית והמדינית, ישנו גם רובד רוחני עמוק לתהליך זה: החזרה מן הגולה וההתפשטות בארץ נועדו לברר ולהוציא את ניצוצות הקדושה שנותרו מפוזרים באותם אזורים, ובכך להשלים את תהליך הגאולה בכוחה של השכינה המלווה אותם [חומת אנך].