קריאתו של הנביא מהדהדת כפנייה של הרגע האחרון אל השכבה המוסרית בעם, רגע לפני בוא הפורענות, מתוך תקווה למצוא מסתור מפני החורבן הקרב.
הנביא פותח בקריאה בַּקְּשׁוּ אֶת־ה', כלומר דרשו וחפשו את קרבתו [מצודת ציון]. קריאה זו מופנית אל כָּל־עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ, הלוא הם האנשים ההגונים והצדיקים שכבר מקיימים את חוקי ה' ומצייתים לדברו [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפנייה מדגישה כי למרות שרוב העם חטא, עדיין נותרו בישראל אנשים יראי אלוהים [רד"ק, אברבנאל]. גישה נוספת רואה בבקשת ה' קריאה לחזור בתשובה ולחפש תלמידי חכמים כדי ללמוד מהם את דרכי התורה והיראה [חומת אנך].
בהמשך דורש הנביא: בַּקְּשׁוּ־צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה. רוב הפרשנים מסכימים כי הדרישה מופנית לאותם צדיקים: גם אם פעלתם במשפט עד כה, עליכם להוסיף ענווה ולהשתפר בעניינים פנימיים בטרם יבוא יום הדין [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ולהיכנע לפני ה' בתענית ובתפילה [מלבי"ם]. מעבר לתיקון האישי, מוטלת עליהם אחריות חברתית להשתדל ולהשיב גם את האחרים אל הדרך הטובה [רד"ק]. כמו כן, זוהי אזהרה שעליהם לבקש עזרה רוחנית ולא לחפש בריתות פוליטיות עם הפלשתים [אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי בעוד תחילת הפסוק פונה לצדיקים, קריאה זו מופנית דווקא אל שאר העם שאינם כאלה, בתקווה שייטיבו את דרכיהם מעתה והלאה [מצודת דוד, אברבנאל].
הפסוק נחתם בתקווה מסויגת: אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף־ה'. השימוש במילה "אולי" נובע מכך שגזר הדין כבר נחתם והקצף יצא מלפני ה', וכאשר מידת הרחמים נהפכת למידת הדין, אין הבטחה מוחלטת להצלה [חומת אנך, אברבנאל]. באשר למהות ההסתרה, ישנה מחלוקת בקרב הפרשנים. דעה אחת סבורה כי מדובר בהצלה ממוות בחרב, אך לא מן הגלות שכבר נגזרה מראש [רד"ק]. לעומת זאת, דעה אחרת מפרשת את ההסתרה כהתייחסות לגלות בבל עצמה, שתשמש כמעין מקום מסתור זמני שבו ישהו בני יהודה תקופה קצרה עד שישוב חרון האף, ולאחר מכן יחזרו לארצם, בניגוד לאומות האחרות שייחרבו כליל [מצודת דוד, אברבנאל]. לבסוף, יש המציינים כי עצם מידת הענווה היא בעלת כוח לבטל גזרות רעות, ואולי בזכותה תעבור הרעה בקלות רבה יותר ובדרך של ייסורים קלים [חומת אנך, אברבנאל].