צפניה, פרק ב׳, פסוק א׳

לקראת הפורענות העתידה לבוא, הנביא קורא לעם המפוזר להתלקט ולהתאחד לשם חזרה בתשובה, וזו משמעות הציווי הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ, הדומה לאיסוף קש. קריאה זו דורשת גם התבוננות פנימית וביעור חטאים, כאשר על כל אדם לתקן את דרכיו שלו בטרם יוכיח את זולתו, ולדקדק במעשיו עד שירגיש רצוץ. הנביא מתאר אותם כמי שהם הַגּוֹי לֹא נִכְסָף, שכן מדובר בעם אדיש שאינו משתוקק לקרבת ה', או לחלופין באומה שנואה שאינה רצויה לפני ה' ובעיני שאר האומות. משמעות אפשרית נוספת לביטוי היא מלשון בושה, המציגה אומה עזת פנים שאינה נכלמת ממעשיה הרעים.