צפניה, פרק ב׳, פסוק ח׳

ה' מעיד על עצמו כי שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן, כאשר מואב השמיעו עלבונות וביזיונות כלפי עם ישראל עצמו, ואילו בני עמון השתמשו בגידופים שכוונו כלפי התורה וקדושת העם. העמים השכנים ניצלו את שעת המשבר, אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי, ולעגו לישראל הבוכים בדרכם לגלות בטענה שהם בסך הכל חוזרים לבית אבותיהם, אם כי ייתכן שהשמיעו את חרפותיהם עוד כשישראל ישבו בבטחה בארצם. פגיעה זו החריפה כאשר וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם, בין אם מדובר בהתרברבות ודיבור קשה נגד ישראל וארצם החרבה, ובין אם מדובר בפלישה פיזית שנועדה להרחיב את שטחם של השכנים על חשבון אדמות ארץ ישראל.