תארו לעצמכם מצב שבו אדם עשה טעות חמורה מאוד, וכעת הוא חייב לעזוב את ביתו ולעבור לעיר מיוחדת כדי להיות מוגן. התורה מספרת לנו על עיר מקלט, מקום שאליו בורח אדם שפגע באדם אחר בטעות גמורה. השהות בעיר שומרת עליו, אבל היא גם עוזרת לו לכפר על כך שלא נזהר מספיק.
כאשר האדם מגיע לעיר, התורה אומרת וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ. המילה דְּבַר קשורה לדיבור. אם תושבי העיר רוצים לתת לו כבוד מיוחד, חובה עליו לדבר, להגיד את האמת ולהצהיר בפניהם שהוא הגיע לשם כי הוא פגע במישהו. התורה גם מצווה שהוא יברח לשם וָחָי. המילה הזו מלמדת שלא מספיק רק להציל את חייו, אלא החברה צריכה לדאוג שיהיו לו חיים טובים בעיר. למשל, אם הוא תלמיד שרגיל ללמוד, מביאים את המורה שלו לעיר המקלט יחד איתו כדי שיוכל להמשיך ללמוד תורה, שהיא ממש כמו אוויר לנשימה עבורו.
אבל לא כל אחד יכול להיכנס לעיר המקלט. התורה מסבירה שהחוק הזה מתאים למי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת. הפגיעה חייבת לקרות בִּבְלִי דַעַת, כלומר בטעות מוחלטת. אם מישהו למשל ניסה לפגוע בבעל חיים ובטעות פגע באדם, זה נחשב למעשה חסר אחריות ולא לטעות תמימה, והוא לא יוכל לקבל הגנה. בנוסף, התורה קובעת תנאי חשוב: וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם. כדי שנהיה בטוחים שזו באמת הייתה תאונה, בודקים שלא הייתה כעס או איבה ביניהם לפני כן. איך יודעים מי נחשב לשונא? זהו אדם שמרוב כעס לא דיבר עם השני במשך שלושה ימים לפני המקרה, כי המילה מִתְּמֹל מסמלת יומיים, והמילה שִׁלְשֹׁם משלימה לשלושה ימים. אם הם היו חברים, ברור לכולם שזה היה רק אסון עצוב שקרה לגמרי בטעות.