דברים, פרק י״ט, פסוק ד׳

וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ מחייב את הגולה להתוודות על חטאו ולהצהיר מפורשות בפני תושבי העיר "רוצח אני" במקרה שיבקשו לחלוק לו כבוד. כדי לקיים את הציווי אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי, החברה נדרשת לספק לו תנאי חיים נאותים והמשך לימוד תורה עם רבו, אף ששהותו בעיר מוחלטת ומהווה עונש וכפרה על חוסר זהירותו. ההגנה מוענקת רק במקרה אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ, כלומר ישראל שהרג ישראל או גר שהרג גר, ובתנאי שהמעשה נעשה בִּבְלִי דַעַת וללא כל כוונת זדון או רשלנות פושעת. תנאי הכרחי נוסף הוא שוְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, כלומר שלא שררה ביניהם איבה שמנעה מהם לדבר בשלושת הימים שקדמו לאירוע. היעדר השנאה מוכיח שההריגה הייתה תאונה תמימה, שבה המכה נבחר בהשגחה מאת ה' לשמש כסוכן להענשת המוכה על חטאים קודמים.