תנועת הבריאה מאופיינת במחזוריות מתמדת, שבה כוחות הטבע נעים ללא הרף אך בסופו של דבר שבים אל נקודת ההתחלה. במוקד הדיון הפרשני עומדת הבנת המילה הָרוּחַ, אשר מכתיבה את משמעות התנועה כולה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק במסלולה של השמש [רש"י, מצודת דוד, תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו מחשבה זה, המילה הָרוּחַ אינה מתארת משב אוויר, אלא את רוחה, מסלולה או כיוונה של השמש. מהלכה של השמש מורכב ומשתנה לפי עונות השנה: הוֹלֵךְ אֶל־דָּרוֹם מתייחס לתנועת השמש הגלויה במהלך היום, בעוד וְסוֹבֵב אֶל־צָפוֹן מתאר את תנועתה הנסתרת בשעות הלילה. הכפילות סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ רומזת לפאות מזרח ומערב, שמשתנות בהתאם לעונות השנה – לעיתים השמש מהלכת בהן במישרין בקיץ, ולעיתים מסובבת אותן בחורף.
מנגד, יש החולקים על פירוש זה וטוענים כי הפסוק מתאר כפשוטו את משב האוויר [אבן עזרא]. לפי גישה זו, האוויר נע לכל ארבע רוחות השמיים ובסוף שב למקומו. עם זאת, הגישות עשויות להשלים זו את זו, שכן תנועת השמש היא הסיבה המרכזית לתנועות הרוח המחזוריות המוכרות ליורדי הים [אבן עזרא, תעלומות חכמה]. גישה נוספת מפרשת את המילה הָרוּחַ מלשון רצון. הגלגלים השמימיים משתוקקים להשלים את מסלולם, אך נדחפים בעל כורחם על ידי כוחות חזקים מהם, ובכל זאת רצונם לשוב ולסובב מתחדש תמיד [מצודת ציון, מצודת דוד].
הביטוי וְעַל־סְבִיבֹתָיו שָׁב מדגיש את החזרה המדויקת של הבריאה על עקבותיה – סבובו של הטבע היום זהה לחלוטין לזה של אתמול [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר של הרוח הפיזית, כאשר היא יוצאת אל העולם, ה' מחליש ומשבר את עוצמתה על פני ההרים והגבעות, כדי שלא תזיק לבריות [תורה תמימה].
מעבר לתיאור הטבע, טומנת בחובה המחזוריות מסרים רוחניים ומוסריים. מצד אחד, היא מסמלת את גורלם של הרשעים: כשם שהשמש זורחת ומתגברת אך סופה לשקוע, כך הרשעים עשויים לעלות לגדולה, אך לבסוף ישובו אל מקום השפלות והטינופת שממנו באו [רש"י].
מצד שני, מסלול זה משקף את מסעה של נשמת הצדיק בעולם. הנשמה חוזרת ומתגלגלת בעולם הזה מספר פעמים כדי להגיע לתיקונה השלם. המילה סוֹבֵב מתארת את הגלגולים המוקדמים, שבהם הנשמה מגיעה רק אל סְבִיבֹתָיו של היעד, כלומר קרוב לנקודת השלמות אך לא ממש בתוכה. רק לאחר סדרת הכנות אלו, כאשר הנשמה נזדככה, היא משלימה את תיקונה וזוכה לתנועה הישירה והמכוונת הנקראת הוֹלֵךְ. בשלב זה היא שבה אל מקורה האלוהי וזוכה להשגה רוחנית עצומה פנים אל פנים, השגה שאין העין שבעה מלראותה [אלשיך].