קיום האדם והמציאות החומרית מאופיינים בחוסר ודאות מהותי ובארעיות. התפיסה האנושית מנסה להיאחז במציאות ולהעניק לה משמעות, אך מגלה כי היא חומקת ממנה, בדומה לאד המופיע ביום קר ונעלם מיד. המציאות כולה, על כל יצוריה, שלביה וקנייניה, מסוכמת כאן כתופעה חסרת ממשות כשהיא עומדת בפני עצמה.
המילה הֲבֵל מושאלת מן המושג "הבל פה", ומתארת דבר שאין בו כל ממש. הניקוד בחטף פתח מעיד על צורת סמיכות, כלומר "הבל של הבלים" [רש"י]. הצירוף הֲבֵל הֲבָלִים משמש להעצמה, בדומה לביטוי "מלך מלכים", ומדגיש כי מדובר בהבל המוחלט והקיצוני ביותר. לו היו שוקלים את בני האדם במאזניים מול ההבל, הם היו מתגלים כקלים וחסרי משקל אפילו יותר ממנו, וכפילות הביטוי נועדה להורות שקביעה זו נכונה לכל זמן ועידן [אבן עזרא].
מדוע דווקא שלמה המלך, המכונה כאן קֹהֶלֶת על שום שהיה מקהיל קהלות וצובר חכמה, הוא זה שמשמיע קביעה נחרצת זו? הפרשנים מסכימים כי ישנה חשיבות מכרעת לזהות הדובר. אילו אדם עני וחסר כל היה מגנה את תענוגות העולם, היו אומרים שהוא עושה זאת מתוך תסכול, משום שמעולם לא חווה אותם. אך כאשר שלמה, מלך שזכה לעושר מופלג, כבוד וכל תענוג אפשרי, מעיד מתוך ניסיונו האישי והשכלי כי הכול ריקנות, דבריו מתקבלים ללא עוררין ומנחמים את מי שחסר לו מקנייני העולם, שהרי אין טעם לדאוג על מה שגם כך חסר ערך.
עם זאת, ישנה הבחנה בין סוגי ההבלים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין להמאיס דברים המביאים בסופו של דבר לתכלית מועילה וטובה. יש המבחינים בין כפילות הלשון הֲבֵל הֲבָלִים לבין הסיכום הַכֹּל הָבֶל. תכונות פנימיות של האדם, כמו חכמה וגבורה, נקראות "הבל הבלים" משום שאף על פי שיש בהן צדדים ריקים, עדיין ניתן להפיק מהן תועלת, ואפילו מידות שליליות יכולות להיות מנותבות לטובה. לעומת זאת, העושר החומרי החיצוני, כאשר הוא נאסף רק לשם תענוגות העולם הזה ולא כפיקדון שנועד להיטיב עם אחרים, מוגדר כ"הכל הבל" – ריקנות מוחלטת [תעלומות חכמה].
הפרשנים מצביעים על כך שהשורש ה.ב.ל מופיע בפסוק שבע פעמים, ומספר זה נושא משמעויות סמליות רחבות המקיפות את הקיום האנושי והקוסמי. ראשית, שבעת ההבלים מקבילים לשבעת ימי בראשית. קהלת קורא תגר על הבריאה כולה ומראה כיצד כל מה שנברא בששת הימים עתיד לבלות ולהישחת, ואפילו יום השבת נושא בחובו "הבל" במובן זה שמחללו מאבד את המנוחה ונענש [רש"י, תורה תמימה]. עולם הטבע לבדו אינו יכול להתקיים ללא שפע רוחני עליון, המשתלשל מטה דרך שבעה רקיעים ומאבד מכוחו, ממש כשם שהבל העולה משבע קדרות המונחות זו על גבי זו מאבד מממשותו עד שהוא מגיע לקדרה העליונה [אלשיך, תורה תמימה].
שנית, ההבלים מקבילים לשבעת שלבי חייו של האדם, שכל אחד מהם הוא הבל בפני עצמו: מתינוק המלוקק כמלך, דרך ילד המתלכלך בטיט, נער קופצני, בחור המחפש אשה, אדם נשוי העמוס בעול הפרנסה כחמור, אב המעיז פניו ככלב להביא לחם לילדיו, ועד לזקנה שבה האדם מאבד את צלם דעתו [תורה תמימה]. חוסר הממשות של החיים מומחש גם במנהג לעצור שבע פעמים במהלך הלוויה, כדי לעורר את החיים להרהר בארעיות קיומם ולחזור בתשובה. חיי האדם אינם דומים לצל יציב של כותל או אילן המעניקים מחסה בטוח, אלא לצל של עוף הפורח באוויר – צל חולף, חסר ממשות, שנע ונד ללא הרף לקראת קיצו [אלשיך].
המסקנה העולה מכל אלה היא שכל מעשה בראשית וכל עמלו של האדם תחת השמש הם חסרי תוחלת, אלא אם כן הם מחוברים לממד רוחני שקדם לעולם, כמו התורה והמצוות. רק חיבור זה יוצק משמעות נצחית לתוך המציאות החומרית החולפת ומונע ממנה להיות הבל מוחלט [אלשיך].