מחבר הספר מציג את מעמדו האישי ואת ניסיון חייו כהוכחה הניצחת למסקנותיו הפילוסופיות. דרך הדגשת תארו המלכותי, ייחודו של העם שעליו שלט ומיקומה של עיר בירתו, הוא מבהיר כי חקירתו על משמעות החיים נעשתה בתנאים האידיאליים והמושלמים ביותר, ללא כל מגבלה.
הוא מציג את עצמו במילים אֲנִי קֹהֶלֶת, כינוי שניתן לו משום שקיבץ ואסף דעות שונות ומנוגדות כדי לצרף ולברר מתוכן את האמת [מצודת דוד], או על שם שהקהיל קהילות של עמים רבים תחת שלטונו [אלשיך]. אף שציון פרטיו האישיים היה עשוי להתאים לפתיחת הספר, הדברים נכתבו כאן משום שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והמחבר סידר את דבריו על פי סערת הרגשות שעלו בלבו ולא לפי רצף כרונולוגי [תורה תמימה]. הספר עצמו חובר באחרית ימיו, כמעין צוואה לדורות הבאים המסכמת את ניסיון חייו [אבן עזרא].
להצהרה הָיִיתִי מֶלֶךְ ישנה חשיבות מכרעת: מעמדו כמלך העניק לו את כל האמצעים, הפנאי והיכולות לבחון, להתנסות ולחקור לעומק כל דבר חכמה וכל תענוג הקיים תחת השמים [תעלומות חכמה, אבן עזרא, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, השימוש בלשון עבר במילה הָיִיתִי מעורר דיון נרחב. בעוד שיש מי שמסביר כי בלשון המקרא ניתן לתאר מצב הווה ומתמשך גם בלשון עבר [מצודת ציון], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה במילה זו עדות לשבר גדול ונפילה טראגית. שלמה המלך, שסמך על חכמתו והתגאה בעושרו, עבר על איסורי התורה למלך כשהרבה סוסים, כסף ונשים נכריות שהסיתו אותו לחטא. כעונש על כך, סולק מכיסאו על ידי שר השדים אשמדאי, שלקח את טבעתו והשליכו לגלות [תורה תמימה, צאינה וראינה].
בעקבות גירושו, שלטונו הצטמצם בשלבים: בתחילה מלך על כל העולם, לאחר מכן רק על ישראל, משם שלטונו הצטמצם לירושלים בלבד, ולבסוף נותר חסר כל, כשבידו מקל נדודים בלבד. באותה תקופה נאלץ לנדוד כהדיוט בין בתי כנסיות ובתי מדרשות, כשהוא צועק שהוא המלך, אך איש לא האמין לו [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה, אלשיך]. לפיכך, כשהוא אומר "הייתי מלך", כוונתו היא שהיה מלך בעבר אך כעת אינו נחשב לכלום [רש"י, תורה תמימה]. דעה נוספת גורסת כי הדברים נאמרו לאחר שחזר לבסוף לגדולתו ולכיסאו, והוא מתאר את העובדה שכעת נותר מלך רק על ישראל ובירושלים, בניגוד לעבר שבו שלט על העולם כולו [תורה תמימה, אלשיך].
המחבר מדגיש כי מלך עַל־יִשְׂרָאֵל, כדי לציין שלא מלך על שבטי נוודים פשוטים, אלא על עם חכם ונבון שבו נביאים ואנשי מידות [מצודת דוד, אבן עזרא]. ציון המקום בִּירוּשָׁלִָם אינו מקרי אף הוא, שכן ירושלים היא עיר החכמה [מצודת דוד]. יתרה מכך, מיקומה הגיאוגרפי והאקלימי של העיר, המצויה בדיוק באמצע האזורים המיושבים בעולם, הופך אותה למקום המאוזן והראוי ביותר לקליטת חכמה שלמה וישרה [אבן עזרא].