שאלת משמעות החיים וערך העשייה האנושית עומדת במוקד התבוננותו של קהלת על העולם.
המילים מַה־יִּתְרוֹן מפורשות כשאלה על הרווח, השכר והעודף שנותרים לאדם ממעשיו [רש"י, מצודת ציון]. המושג תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מתאר את העולם הזה, המקום שבו השמש שולטת ומייצרת את ממדי הזמן, העונות והשינויים המתמידים בטבע [אבן עזרא, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג את אפסותה של הרדיפה אחר קניינים חומריים. קהלת תוהה איזה ערך או שלמות נצחית יכולים לצמוח ממאמץ המושקע בעולם הגשמי, שהרי כל ההישגים הללו הם זמניים, מתכלים ואינם מותירים חותם, והאדם לא ייקח אותם עמו לאחר מותו [מצודת דוד, תעלומות חכמה, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
עם זאת, הפרשנים מדגישים סייג חשוב הטמון במילים בְּכָל־עֲמָלוֹ וכן במילים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. חוסר התוחלת קיים רק בעמל החומרי של האדם, המוגבל לעולם הזה ומחליף את העיסוק הרוחני. לעומת זאת, עמל של לימוד תורה, קניית חכמה ויראת ה' נושא עמו רווח נצחי. התורה והרוח האנושית אינן כפופות למגבלות הזמן והחומר של העולם הזה, אלא שייכות למציאות עליונה שקודמת לשמש ונמצאת מעליה [רש"י, תורה תמימה, אבן עזרא, אלשיך].
לצד הפירוש המרכזי, קיימות תובנות נוספות המאירות את הפסוק מזוויות שונות. יש הדורשים את המילה מַה כרמז למידת הענווה, בדומה לביטוי "ונחנו מה", ומסבירים כי היתרון האמיתי של האדם, הן לגופו והן לנפשו, מושג דווקא כאשר אינו מחשיב את עצמו ומתרחק מן הגאווה [חומת אנך]. בנוסף, מסורת מדרשית קושרת את הפסוק לחייו האישיים של שלמה המלך ומציינת כי דברים אלו נאמרו ברגע של משבר עמוק, כאשר השד אשמדאי סילק אותו מכסאו, אירוע שהמחיש לו באופן אישי את חוסר היציבות של הכוח והשלטון בעולם [תורה תמימה].