שלמה המלך עורך חשבון נפש נוקב ובוחן את גבולות ההשגה האנושית. מתוך עמדה של כוח חסר תקדים, הוא מתבונן על הישגיו האינטלקטואליים ומנתח את משמעותם האמיתית ואת השפעתם על נפש האדם.
הביטוי דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם־לִבִּי לֵאמֹר מתאר תהליך של הרהור פנימי ומחשבה בינו לבין עצמו, ללא מעורבות של אדם אחר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפנייה אל הלב נובעת מכך שהלב נתפס כמשכן הרוח, ה"מלך" של הגוף, ועל כן הוא משמש ככינוי לשכל, לתבונה ולמחשבה העמוקה [אבן עזרא]. הפרשנים נחלקים לגבי המניע והתזמון של שיח פנימי זה. גישה אחת מסבירה כי הדברים נאמרים מתוך ענווה, לאחר ששלמה ירד מגדולתו, והוא תוהה בהשתאות כיצד הגיע למצבו הנוכחי ולממדים כאלו של הצלחה [רש"י, צאינה וראינה]. מנגד, יש הסבורים כי זהו שלב הכרחי של חיפוש עצמי ובירור פנימי ששלמה היה חייב לעבור טרם שייצא להטיף וללמד חכמה לאחרים [אלשיך].
כאשר הוא מצהיר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה, הוא מציין כי מעמדו הרם והגדולה שזכה לה הרחיבו את לבו וחידדו את שכלו [מצודת דוד]. הוא לא רק למד ואיגד את חכמת הקדמונים, אלא גם הוסיף עליה נדבכים משלו [אבן עזרא]. חכמה זו עלתה עַל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָה לְפָנַי עַל־יְרוּשָׁלִָם, הישג חסר תקדים שעשוי לכלול גם את מלכי הגויים הקדומים ששלטו בעיר לפני שושלת בית דוד [מצודת דוד].
הפסוק ממשיך ומתאר שפע אינטלקטואלי: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת. הפועל רָאָה אינו מתייחס לראייה פיזית, אלא מושאל להסתכלות שכלית ולהבנה עמוקה [מצודת דוד, מצודת ציון]. הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת שבין חָכְמָה לבין דָעַת. החָכְמָה מייצגת את הידע המופשט, הכללים האמיתיים שאדם מקבל מרבותיו, וכן חכמות כלליות שאינן בהכרח חכמת התורה [תעלומות חכמה], ובנוסף ידע רב ששלמה התבונן בו אך לא הספיק להעלות על הכתב [אבן עזרא]. לעומת זאת, הדָעַת מבטאת את כושר השיפוט, שיקול הדעת והיכולת ליישם את התפיסה באופן מעשי ומדויק [הערות לקהלת]. זהו הכוח להסביר את ההיגיון שעומד מאחורי הדברים ולהסיק מהם תולדות ומסקנות חדשות [תעלומות חכמה].
אולם, מסעו האינטלקטואלי של שלמה טומן בחובו גם אכזבה עמוקה וסכנה. שלמה קיווה שחכמתו העצומה תשמש לו כמגן מפני הבלי העולם ותמנע ממנו לחטוא, אך הוא גילה שההישענות הבלעדית על השכל היא אשליה. דווקא בגלל חכמתו, כישלונותיו הרוחניים מול ה' היו חמורים יותר, שכן יצר האדם גדל בהתאמה לגדולתו השכלית. התנסויותיו הרבות בתענוגות העולם לא נבעו מנהייה עיוורת אחר יצרים, אלא היו מעין ניסוי מחושב של "תייר" המבקש לחקור מקרוב מהו הטוב האמיתי עבור בני האדם, כדי שיוכל להדריכם כראוי. בסופו של דבר, המסקנה העולה מכל אלה היא שעודף חכמה כשלעצמו, ללא גבולות וריסון, עלול להוביל למועקה ולכאב [אלשיך, צאינה וראינה].