קהלת, פרק א׳, פסוק ט״ז

שלמה המלך עורך בירור עצמי ומהרהר בינו לבין שכלו באומרו דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם־לִבִּי לֵאמֹר, מתוך ענווה על עברו או כהכנה הכרחית בטרם ילמד אחרים. הוא מצהיר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה, שכן איגד את חכמת הקדמונים והוסיף עליה משלו, עד שמעמדו עלה עַל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָה לְפָנַי עַל־יְרוּשָׁלִָם, לרבות המלכים ששלטו בה לפניו. הוא מעיד כי וְלִבִּי רָאָה, כלומר השיג בהבנה עמוקה, הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת, המשלבים ידע מופשט וכללים עם כושר שיפוט והסקת מסקנות מעשיות. עם זאת, מסעו הוכיח כי הישענות בלעדית על השכל אינה מגנה מפני חטא מול ה', וכי חכמה ללא ריסון עלולה להוביל דווקא למועקה ולכאב.