קהלת, פרק א׳, פסוק ט״ז

יצא לכם פעם לשבת בשקט ולנהל שיחה עמוקה עם עצמכם? שלמה המלך, שהיה החכם באדם, עשה בדיוק את זה. כשהוא אומר דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם־לִבִּי לֵאמֹר, הוא מתכוון שהוא חשב והרהר בינו לבין עצמו. בתנ"ך, הלב נחשב למקום שבו נמצא השכל והמחשבה, ולכן שלמה בעצם פונה אל התבונה שלו. הוא רצה לעשות חיפוש פנימי ולהבין את עצמו טוב יותר, לפני שילך ללמד חכמה אנשים אחרים. שלמה מסתכל על כל מה שהשיג ואומר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה. הוא לא רק למד את כל מה שהאנשים החכמים לפניו ידעו, אלא גם הוסיף על זה ידע חדש משלו. החכמה שלו הייתה גדולה עַל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָה לְפָנַי עַל־יְרוּשָׁלִָם, כלומר יותר מכל המלכים ששלטו בירושלים לפניו. כאשר הוא אומר וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת, המילה רָאָה לא מדברת על ראייה רגילה בעיניים, אלא על הבנה עמוקה מאוד בשכל. שלמה המלך מבדיל כאן בין שני דברים. החָכְמָה היא הידע עצמו, כל הכללים והדברים החשובים שהוא למד. לעומת זאת, הדָעַת היא היכולת להשתמש בידע הזה בצורה מעשית, להבין את ההיגיון שמאחורי הדברים ולהסיק מסקנות חדשות. אבל המסע החכם של שלמה הביא אותו גם לתגלית מפתיעה. הוא קיווה שהשכל החזק שלו ישמור עליו מלעשות טעויות מול ה', אבל הוא גילה שאי אפשר לסמוך רק על חכמה. הוא הבין שעודף חכמה, אם אין לה גבולות, לא תמיד מביאה שמחה ולפעמים יכולה אפילו לגרום למועקה ולכאב.