טבעו המחזורי של העולם יוצר אשליה של התחדשות, אך זו נובעת למעשה מהשכחה האנושית. בעולם הגשמי שום דבר אינו זוכה לחיי נצח, לא בפועל ולא בזיכרון, ופסוק זה חותם את ההקדמה הכללית של קהלת בטרם ירד לפירוט מעשיו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת במישור ההיסטורי והאנושי של הפסוק. אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים משמעו שהמעשים שנעשו בימים עברו נשכחו מלב בני האדם, ולכן תופעות קיימות נראות לנו כדבר חדש [מצודת דוד, אבן עזרא]. מגבלה זו חלה גם על העתיד: וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, כלומר הדורות הבאים שאולי נדמה כי מעשיהם יתועדו וייזכרו, בסופו של דבר לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן בתודעתם של אלה עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה - הדורות שיבואו אחריהם בסוף הימים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך עולה כי בעולם הזה חסרה תכונת ההיזכרות, והמדד האמיתי לערכו של מעשה הוא האם יזכה לזיכרון נצחי ואלוהי בעולם הרוחני [הערות לקהלת].
לצד הפירוש הפילוסופי, המדרש מעניק לפסוק רובד היסטורי ולאומי, ודורש אותו על אומות העולם ועל ישראל. לפי גישה זו, רִאשֹׁנִים רומז לדור המבול או למצרים, ואילו אַחֲרֹנִים מתייחס לאנשי סדום או לעמלק. זכרם של רשעים אלו יאבד לחלוטין, והם לא ייזכרו יחד עם אלו שיישארו לָאַחֲרֹנָה, שהם עם ישראל [רש"י, תורה תמימה].
גישה מדרשית נוספת קוראת את הפסוק כהשוואה בין תקופות של גאולה וניסים. אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים מתייחס לניסים המוקדמים של יציאת מצרים. ניסים אלו לא ייחשבו לזיכרון ולא יעמדו בהשוואה מול עוצמת הניסים שיתרחשו לָאַחֲרֹנָה - בימות המשיח ובעולם הבא [תורה תמימה, תעלומות חכמה].
בנוסף, הפסוק מקבל משמעות אישית ונוגעת ללב באשר לאישים נשכחים בהיסטוריה. הוא מרמז על נביאים רבים ששמותיהם לא נכתבו, וכן על חסידים ותלמידי חכמים שהיו ראויים לגדולה אך לא זכו להכרה בחייהם. למרות שכעת נראה שאין להם זיכרון, ה' עתיד להביאם עימו לעתיד לבוא ולחברם יחד עם הנביאים שיישארו לָאַחֲרֹנָה [תורה תמימה].