המרדף האנושי אחר משמעות והישגים בעולם החומרי מסתיים לא פעם בתחושת ריקנות עמוקה. לאחר בחינה מדוקדקת של מכלול העשייה האנושית, המסקנה העולה היא שמאמצי האדם סופם להתגלות כחולפים, חמקמקים ומאכזבים.
הביטוי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ ממקד את ההתבוננות בעולם הפיזי. הכוונה היא לאיסוף קניינים חומריים הנתונים תחת חוקיות הטבע והשפעת מערכת השמיים [מצודת דוד]. יש הרואים בכך רמז לעולם המנוהל על ידי המזל, ולפיכך ההשתדלות והחכמה האנושית בענייני העולם הזה מאבדות מערכן; ההצלחה תלויה במזל ולא ביגיעה, מה שהופך את המאמץ המופרז למיותר [תעלומות חכמה]. עם זאת, הדיוק במילים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ נועד להחריג את מה שמעליה: מעשים רוחניים ואציליים, כדוגמת לימוד תורה, תשובה ומעשים טובים, אינם כפופים לחוקיות זו ולכן אינם נחשבים להבל [תורה תמימה].
הקביעה כי הַכֹּל הֶבֶל מתארת מציאות חסרת תועלת ממשית [מצודת דוד], או דבר כה חמקמק עד שאינו ניתן לתפיסה ממשית ביד [אבן עזרא].
באשר לביטוי וּרְעוּת רוּחַ, הפרשנים מציעים מספר כיווני חשיבה מרכזיים המשלימים זה את זה:
הגישה הראשונה קושרת את המילה לשורש ש.ב.ר, במשמעות של שבירת הרוח והרצון. לפי פירוש זה, סופם של מעשי האדם בעולם הזה להביא לכאב לב, לאכזבה ולשבר פנימי, שכן תקוותיו של האדם נכזבות והוא אינו משיג את מבוקשו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, תעלומות חכמה].
גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון רעייה. העיסוק בענייני העולם נמשל לניסיון לרעות את הרוח. בניגוד לרועה צאן המפיק ממעשיו תוצרת ממשית כחלב או צמר, הניסיון לתפוס, להוביל או לרעות את הרוח החמקמקה הוא מופרך מיסודו ואינו מניב דבר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה, הביטוי מתאר תנועה של נדידה ושיטוט חסר תכלית, בדומה למשב רוח קל או לקצף חולף על פני המים, המסמלים תופעות ארעיות הנטולות כל ערך חומרי [הערות לקהלת].
גישה שלישית רואה במילה נגזרת של רעיון ומחשבה, כך שהביטוי מתאר מחשבות ריקות שאין בהן ממש, כעין "רעיון של רוח" [אבן עזרא, רלב"ג].