קהלת, פרק ו׳, פסוק י״ב

האדם חי בחוסר ודאות מתמיד לגבי משמעות קיומו, ותוהה כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים כאשר רבים רודפים אחר עושר שעלול להזיק להם, במקום להתמקד בעשייה הרוחנית שהיא הטוב האמיתי. מכיוון ששנותיו קצובות ומועטות, בבחינת מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ, עליו לנצלן וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל, כלומר לפעול ברציפות ובזריזות לפני שחייו יחלפו כצל של עוף פורח, ולראות בתענוגות החומר צל חולף וחסר חשיבות. חוסר האונים גובר לנוכח השאלה אֲשֶׁר מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, המזהירה מפני עמל מיותר לאיסוף הון מבלי יכולת לדעת מה יעלה בגורל הרכוש לאחר המוות. מתוך עיוורון מוחלט זה לעתיד, מתברר כי הדבר היחיד שנותר לאדם בוודאות הוא השם הטוב שקנה לעצמו במעשיו.