קהלת, פרק ו׳, פסוק ט׳

ההסתפקות במציאות הממשית והנוכחית, שהיא טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם, עדיפה על פני מֵהֲלָךְ־נָפֶשׁ, שהוא המרדף המחשבתי וההשתוקקות לדברים שטרם הושגו. כוחה של הראייה עצום לחיוב ולשלילה, שכן היא מביאה לשובע אמיתי ממזון ולהבנה בהירה בלימוד, אך עלולה גם למשוך את הקמצן להסתפק בצפייה בעושרו במקום לקיים את גופו, ואת הרשע ללכת אחר פיתויים במקום לחשוב על נשמתו. אף על פי שנדמה כי היה מוטב אילו שכר הצדיקים ועונש הרשעים היו גלויים וברורים לעין, הרי שאז האדם היה עובד את ה' מתוך פחד ולא מתוך אהבה ובחירה חופשית. משום כך המסקנה היא כי גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רֽוּחַ, שכן אפילו המציאות הממשית והנראית לעין היא בסופו של דבר זמנית וחסרת משמעות מוחלטת.