המן עומד בפני המלך, משוכנע לחלוטין כי הוא עצמו האדם שאליו מתכוון המלך, ופותח בניסוח הצעתו היומרנית. בתחילת דבריו, המן מציג את עצתו וקובע מה ראוי לעשות עבור איש אשר המלך חפץ ביקרו [ביאור שטיינזלץ].
חזרתו של המן על הביטוי איש אשר המלך חפץ ביקרו אינה מקרית. המן מבהיר למלך כי עצם העובדה שהמלך מעוניין להעניק יקר לאדם מסוים, היא כשלעצמה הכבוד העליון והגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת, ואין מעלה גדולה מזו. לפיכך, כל הפעולות והטקסים שיתוארו בהמשך אינם נועדו להעניק לאותו אדם כבוד מהותי חדש, אלא רק לשמש כאמצעי חיצוני כדי לפרסם ברבים את מעמדו ואת חפצו של המלך בו [מלבי"ם].
עם זאת, מאחורי פתיחה זו מסתתרת תוכנית שאפתנית ומחושבת. מאחר שהמן סבור כי הכבוד מיועד לו, הוא מחשב את צעדיו: אין לו צורך לבקש עושר, כסף, מרגליות או שררה, שכן באלו הוא כבר מחזיק בשפע. הדבר היחיד שחסר לו כדי להגיע לפסגה הוא מעמד של מלך של ממש. לכן, הוא מתכנן לבקש את סממני השלטון המובהקים ביותר – לבוש מלכות, סוסו של המלך וכתר.
בקשה זו טומנת בחובה סכנה עצומה, שכן שימוש בגינוני המלך נתפס כניסיון לתפוס את המלוכה עצמה. ואכן, המן נאלץ לתמרן בזהירות רבה; כאשר הוא מבחין שפני המלך משתנים לרעה למשמע הבקשה לקבל את הכתר, הוא ממהר לתקן את דבריו ולהשמיט את הכתר מסוף הצעתו. כדי להסוות את כוונתו המקורית ולפייס את המלך, הוא רומז שמעולם לא התכוון לרכוב על סוסו האישי של אחשורוש או לחבוש את כתרו, אלא כיוון לסוס ולכתר של אחד מהמלכים שאחשורוש כבש בעבר [ישע אלהים].