מפגש לילי טעון בחצר המלכות מפגיש בין שתי כוונות מנוגדות לחלוטין. בעוד השר הבכיר מגיע כדי לבקש את תלייתו של שנוא נפשו, המלך טרוד במחשבות כיצד לגמול לאותו אדם בדיוק על הצלת חייו. הדיאלוג שמתפתח ביניהם רווי באירוניה דרמטית, כאשר כל מילה מחושבת בקפידה ומפורשת באופן שגוי על ידי הצד השני.
עם הגעתו של המן, המלך אינו ממתין לשמוע את בקשתו, אלא פונה אליו מיד בשאלה. הקדמה זו לא הייתה מקרית. ה' סובב את פני הדברים כך שהמלך יקדים לשאול, כדי למנוע מהמן לבקש את תליית מרדכי; בקשה כזו הייתה עלולה לעורר את זעמו של המלך ולגרום לו לחשוד שהמן ואסתר קושרים נגדו קשר להרוג את מצילי חייו [אלשיך]. בנוסף, חלום בלהות שחלם המלך באותו לילה, בו ראה את המן מנסה להורגו, גרם לו לחשוש ולנסות את כוונותיו של השר שניצב לפתע בחצרו [מנות הלוי].
בפנייתו, המלך שואל מַה־לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, כלומר, אדם שהמלך מעוניין להעניק לו כבוד פומבי מיוחד [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך הסתיר במכוון את זהותו של האיש כדי להטעות את המן. יתרה מכך, המלך מדגיש את המילה בִּיקָרוֹ ונמנע מלהזכיר מונחים של "גדולה" או "שררה". המלך ידע שלוּ היה מדבר על גדולה, המן היה מבין מיד שהכוונה אינה אליו, שכן הוא כבר ניצב בפסגת השלטון כמשנה למלך. השאלה על "יקר" בלבד גרמה להמן לחשוב שהמלך פונה אליו ישירות ושואל איזה כבוד נוסף הוא דורש [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בחירת המילה בָּאִישׁ – שמשמעותה חסרה את המילה "הוא" וכוונתה "לאיש אשר" [אבן עזרא] – רומזת גם על אדם חשוב ובעל מעלה, מה שהזין את גאוותו של המן שסבר כי מדובר בו, אף על פי שכוונת המלך הייתה למרדכי [אלשיך].
תגובתו של המן מתוארת במילים וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. הפרשנים חלוקים בשאלה כיצד נודעו מחשבותיו הכמוסות של המן: יש הסבורים כי הדבר הוסק מסברא הגיונית, אחרים מציעים שהמן עצמו שיתף זאת מאוחר יותר עם מקורביו, אך הגישה הרווחת היא שעובדה זו נכתבה ברוח הקודש, החודרת לכליות ולב [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. ברמה הרעיונית, אמירה זו בלב משקפת את מהות רשעותו של המן. בעוד צדיקים שולטים במחשבותיהם ולבם ברשותם, הרשעים נשלטים לחלוטין על ידי יצריהם ונתונים לשליטת לבם, המהווה את מקור ההעדר והרוע [תורה תמימה, אור חדש]. ברובד פילוסופי ואלגורי עמוק יותר, המן מסמל את כוח הדמיון והיצר הרע המבקשים להשתלט על השכל, אותו מסמל המלך. לפי קו מחשבה זה, כל השיח ביניהם מתרחש למעשה בתוך הנפש פנימה, בעולם המחשבה, כאשר הדמיון מנסה לשכנע את השכל להעניק לו את הבכורה [מחיר יין].
מתוך ביטחונו העצמי, המן מנתח את שאלת המלך. הוא רואה שהמלך לא התייעץ עם איש מלבדו באותו לילה, ומסיק שהאהבה והקרבה ביניהם מובילות לכך שהמלך חפץ ביקרו שלו בלבד [יוסף אבן יחיא]. הוא מתמקד במילה יוֹתֵר. לפי חלק מהמפרשים, המילה אינה מתפרשת רק כהשוואה ("יותר ממני"), אלא משמשת כשם תואר המצביע על כבוד "מיותר", עצום, גדוש וחורג מהמידה הראויה [אלשיך, מנות הלוי, שלום אסתר]. המן חושב בלבו: מכיוון שהמלך מודע היטב למעמדי הרם, הוא ודאי מתכוון להעניק כבוד חריג וחסר תקדים. ואם כן, מי ראוי לכבוד כה מופלג, הקרוב למלוכה עצמה, אם לא אני? [מנות הלוי].